היי,
אני מנסה להשתנות, אני מנסה להמשיך הלאה בחיים שלי אבל, אני לא מסוגלת.
אני לא מסוגלת לשכוח זיכרונות שלא עושים לי טוב.
אני לא מסוגלת לחסום אנשים שבטוח לי שהם לא תורמים למצב רוח.
אני לא מסוגלת להישאר לבד מבלי לעצור את הדמעות.
זה התחיל כשחברה טובה שלי (חברה טובה שהייתה הבת זוג שלי למשך תקופה לא קצרה) עברה ביהס, היינו בטוחות שזה לא ישפיע. (זה התברר כבולשיט אלוהי)
היא המשיכה הלאה בצורה ככ קיצונית שאני סוגדת לדרכה.
היא מכחישה כל קשר שהיה בינינו, מבחינתה אין לה זמן/ עצבים/ כוח בקשר הזה.
השיחה קרתה לפני כחצי שנה (בערך), ומאותו רגע ארור אני פשוט סובלת.
ניסיתי לדבר, זה כאילו עדיף לא לתאר את התגובה החסרת אנושיות שקיבלתי.
(אני מבינה, אני באמת מנסה להבין אותה, ואוקי, נכון במצב הנוכחי טוב לה אבל אי אפשר להתעלם מהכל ולתת לי להתאים את מצבי אליה (אני לא פלסטלינה))
מצד אחד היא לא רוצה קשר, מצד שני היא מצפה שאהיה שם בכל מצב, בשעות לא שעות, שאעזור, שאתמוך וכ׳.
אין לי בעיה עם להיות שם בשבילה, יש לי בעיה עם זה שהיא עושה מה שבראש שלה ואיך שבא לה, מתי שבא לה אני שם, וכשלא אז אני לא שם.
זה חוק מרפי אלוהי, עד שאני מתגברת על הכל, אחרי שאני מצליחה להעביר שבועיים בלי ליצור קשר, היא יוצרת קשר והורסת הכל.
אני לא יודעת מה לעשות, ניסיתי הכל, היא הורסת אותי וכתוצאה מכך אני הורסת את עצמי.
אני רוצה לשכוח, אני לא רוצה להכיר בה, אני מייחלת לכך שכל זיכרון שקיים במוח שלי ממנה יפסיק מלהתקיים.
ניסיתי לצאת, ניסיתי להתחבר לאנשים, זה לא קורה. אני פאקינג לא מסוגלת להמשיך בחיי, ואני באמת לא יודעת אם אני המשוגעת כאן, שסהכ אני רוצה סגירת מעגל ארורה שבטוח לי שהיא לא תיתן לי אחת כזו.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות