לבד. פשוט לבד. אין מילה אחרת שיכולה לתאר את המצב שאני מסתירה בכמה שנים האחרונות.
אתם מכירים את ההרגשה הזאת? מתי שאת רואה שכל החברות שלך נפגשות ביחד ואת לא שם. ולמה? כי הם לא טרחו אפילו להזמין אותך.
ואת שואלת את עצמך למה? למה לא הזמינו אותי? מה עשיתי לא בסדר? מה אני לא חברה טובה? לא כיף איתי?
ואז מתי שאת שואלת אם את יכולה להצטרף אומרים לך את המשפט הקבוע: "פשוט רצינו רק שלושתינו". שזה במילים אחרות: אנחנו פשוט לא רוצות להיפגש איתך ואין לנו את האומץ לומר לך את זה.
ומה שהכי עצוב פה, הוא שחשבתי שאנחנו באמת חברות. הרי בבית ספר אנחנו כל הזמן ביחד לא? אבל אז הבנתי, שחברות אמיתיות אף פעם לא יתנו לך להרגיש לבד, ולחברות אמיתיות לא הייתה בעיה לצרף אותך למרות שהן קבעו עם אחרות. וחברות אמיתיות גם לא היו משאירות אותך לבד.
וגם תמיד יש לי את הרצון הזה, הרצון לחברה אחת אמיתית. ה-בסטי כמו שלכמעט כל ילדה יש.
החברה הזאת שאת יכולה לספר לה הכל. החברה הזאת שאת הכי פתוחה ומרגישה בנוח לידה. החברה הזאת שתעשה הכל בשבילך ואת בשבילה. החברה הזאת שלי אין.
ומה בסהכ ביקשתי? חברים אמיתיים? כנראה שהבקשה הזאת גדולה מידי...
זהו, רק הייתי צריכה לפרוק..
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025