המחשבות האלו עברו בראשי:
אני צריך להפסיק לדבר עם אנשים ובמיוחד לשתף אותם בעולמי הפנימי. אני כלוא בראש שלי ואין לי שום דרך לצאת או להכניס אף אחד. כולם כלואים בראש של עצמם, זה מסביר הרבה על העולם שלנו. האיחוד הנפשי שתמיד חשבתי שיכול לקרות הוא שקר, רעיון שווא שננטע בתוכי מילדות. מה אני אם לא אוסף של רעיונות שמתחרים על התשומת לב של המוח המכיל אותי. בדיעבד, הרעיון הזה הניע אותי כמעט בכל צעד שעשיתי בחיי, כיוון אותי תמיד לכיוונים של סבל, של ציפיות יתר, אשליות ופנטזיות שאינם תואמים את המציאות הבלתי תלוייה בי. אני תלוי במציאות, קשר חד כיווני אובליגטורי שאינו ניתן להפרה, רק בפנטזיה. ייתכן שזה מסביר את המשיכה שלי לפנטזיה והסלידה מדברים יותר מציאותיים. זה יכול להסביר גם את הסקרנות והמשיכה שלי למדע, מכיוון שדווקא המדע מגלה אספקטים של המציאות שקרובים יותר לסיפורי אגדות דמיוניים. עולם של פלא. זה רק חצי מהאמת, החצי השני זה עולם של ייאוש, של הבנה שלשום דבר אין משמעות. כל מי שאני מכיר ימות בסופו של דבר. כל מה שאני יודע לא יכול לשנות כלום. הכל קורה כי זה יכול לקרות. רק אני נותן משמעות לדברים וזה רק כדי לשרוד. הדחף לשרוד הוא הדחף החזק ביותר שהרגשתי בחיי. המניע לחיים. הפושע האמיתי. מקור הסבל האנושי. כל פעולה שכל אדם אי פעם נקט מקורה מהדחף הבלתי נשלט הזה, המשעבד האולטימטיבי. עם זאת אין הוא אשם, אשמה זה מושג אנושי ולדחף הזה אין אנושיות, הוא קיים בכל ייצור חי. כל עוד אני חי אני נופל תחת שליטתו המוחלטת. אפילו שיחרור מהמצב ה"חי" בו אני נתון אינו אפשרי, ניסיתי, ללא הצלחה.
השאלה שלי היא: האם אני היחיד שחושב כך?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות