היי זה סיפור מאוד כואב וקשה לי נורא לספר אותו.
בגיל 3 ההורים התגרשו גירושים מאוד מכאיבים ומאוד פגעו בי הם היו מגיעים לריבים מטורפים ולפעמים גם מכות וזה הכניס אותי לפחדים וחרדות שנשארו לי עד עכשיו.
מאז שהייתי קטן אמא חינכה אותי חינוך דתי מסורתי, להיות צנוע ולא מזיק ולהיות ילד טוב מדי, חינכו אותי להיות פסיבי מאוד וכתוצאה נוצר אצלי חרדה חברתית שנמשכת עד היום, היינו עוברים המון דירות. וכל פעם הייתי צריך להכיר חברים חדשים בשכונה. עד שהגיע מצב שכבר לא היה לי סבלנות להכיר אנשים כבר כי ידעתי שעוד פעם נעבור.
כל היסודי וחטיבת ביניים היו לי חברים טובים ממש, עד שהגיע התיכון,עברתי לתיכון חדש , שמה פשוט לא הייתי נוכח בכלל, הייתי מבריז ללא הפסקה, לא מנסה בכלל להכיר חברים פשוט הדחקתי את התקופה הזאת, נכנסתי לדיכאון רציני (עד היום), היו מנסים לדבר איתי ופשוט לא הקשבתי לאף אחד, ניתקתי קשר מכול החברים גם חברי ילדות, פשוט ניסיתי לקבור את עצמי בתוך עצמי.היו לי בקושי 4 חברים שלעיתים רחוקות הייתי נפגש איתם, ופשוט ככה ביליתי את זמני עד גיל 20.
בגיל 20 התגייסתי לצבא (דחו לי את הגיוס), וחשבתי שהצבא ישנה אותי לגמרי, אבל לא, הכרתי המון אנשים בצבא וחברים באמת טובים אבל עדיין יש בי הדחקה עצמית ואני מרגיש שיש ביני לבני גילי פער רציני מבחינת בטחון עצמי, התחברות לאנשים, אני עדיין פסיבי ולא כזה יוזם, אני כמעט ולא יוצא לבלות. מבחינת זוגיות לא הייתה לי בחיים חברה כל פעם שאני מנסה יש בי סוג של הרס עצמי שאני לא מרשה לעצמי להרגיש כל סוג של אינטימיות. אני פשוט לא יודע מה לעשות כבר אני לא יכול להתקדם לשום מקום ואני כל הזמן חושב על העבר וכמה יכולתי לשנות אותו אם הייתי יכול וכמה פספסתי כל השנים האלו. כולם אומרים לי איזה ילד חתיך ונאה אתה, ולמה אתה לא עושה עם עצמך משהו, ופשוט אין מה להגיד להם, אני פשוט שבור רוחנית מבפנים. אין לי מחשבות אובדניות ואני יודע שהכל יסתדר בסופו של דבר. אני רוצה להגיד שניסיתי כמה פעמים טיפול פסיכולוגי ולא הצליח.
תתנו עצות כנות . ותודה לכל מי שהקשיב !!
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות