מרגישה במבוי סתום, יש איך להתקדם מכאן?

שלום לכולם,
אני אסירת תודה שיש את האתר הזה, כי אני מרגישה במבוי סתום.
אני נמצאת בזוגיות כבר המון שנים, עם בן אדם נפלא. בתקופה האחרונה אנחנו גם גרים ביחד. הוא באמת בן אדם טוב, פרנטר לחיים - הוא מצחיק, נחמד אליי, נאמן, רגיש, אוהב אותי מאוד, אין לו הרבה אגו. הוא באמת בן אדם נהדר, אני אוהבת אותו. מצד שני, עם הזמן אני יותר שמה לב שדברים קריטיים שמהווים בעיה - עצלן בכל מה שקשור לבית, ומעשן קנאביס על בסיס יומיומי (מעוניין לרדת ל3-4 בשבוע). זה מציק לי מאוד. אני מרגישה שהוא על המשבצת של הגבר-ילד - זה שאשתו מרגישה שהוא כמו עוד ילד בבית. ההרגשה הזאת מעכירה על מערכת היחסים, והוא עסוק בלכעוס עליי במקום להבין מאיפה זה מגיע ולעשות עם זה משהו. אני לא רוצה לפגוע בו וכואב לי שהוא מרגיש שמזלזלים בו, אבל איזו ברירה יש לי?
אני אף פעם לא חשבתי שאגיע למקום הזה. תמיד הרגשתי רתיעה מנשים שהתנהלו ככה והעדפתי שהבית שלי יהיה מוזנח והזוגיות טובה מאשר הפוך. כמובן, שבאותו זמן חשבתי בראש של ילדה והיום אני מבינה שהחיים הם אחרת. אחרי תקופה מאוד ארוכה שהבית היה מגעיל ושלא יכולתי לשהות בו, התחלתי לקחת את העניינים לידיים ולדאוג לבית. האמנתי שגם בן הזוג שלי יפעל בדרך דומה, שהרי הוא זה שדיבר על כך שצריך להתחיל לדאוג לבית - אבל הדאגה שלו לבית היא מועטה. בעיקר מה שמפריע לי זה הקנאביס. זה לא שהוא רק מתמסטל - הוא כן יוצא לעבודה כל יום והוא כן אחראי. אבל... אני מרגישה על עצמי שאני מתחילה לראות אותו אחרת. אני מרגישה צורך להתנצל כי אני האחרונה שאגיד שגבר צריך להיות אגרסיבי עם שרירים - זה ממש לא הכיוון. אני אוהבת את הרגישות שבו ואני אוהבת את הילד שבו - עד גבול מסוים. ועכשיו, כשזה עבר את הגבול, אז אני מרגישה איך זה משפיע עליי - פתאום הבדיחות כבר לא מצחיקות, פתאום הילדותיות שלו מרגיזה אותי, פתאום יש ריבים על בסיס יומיומי. אני הכי אמיתית- פתאום אני מרגישה שאני "מרימה את האף" עליו. אז אני מנסה להוריד אותו, להזכיר לעצמי שגם אני לא מושלמת - אבל זה לא גורם לרגשות שלי להיעלם. הקנאביס ממשיך להפריע לי. החוסר אכפתיות לבית ממשיכה להפריע לי. אז נכון, הוא משנה קצת, "לאט לאט", אבל שוב - זה כמו שבתור ילדה הייתי משנה "לאט לאט". ממש יש לי זיכרון כזה, שבתור ילדה אמא שלי אומרת לי שמפריע לה שאני לא שמה יד בבית ועוזרת לה, ואני בתגובה אומרת "כן אבל הבוקר עשיתי כביסה... אני כן משנה לאט לאט..." - זו תגובה של ילדה, זה לא תגובה של בן אדם מבוגר. כן, בתור בן אדם מבוגר, אני לא מצפה ממך לעזור לי "לאט לאט" - אני מצפה ממך ל-ע-ש-ו-ת. לשנות את המתג במוח שאומר "אני ילד" ולעבור ל"אני גבר". להפסיק להיפגע, להפסיק להמציא תירוצים, להפסיק להתווכח. זה לא מתאים. זה ילדותי.
זו מצוקה מאוד גדולה כי גם הוא נמצא במקום לא קל. הוא כל היום מקבל ממני פרצופים חמוצים, הוא לא מקבל הערכה על מה שהוא כן מצליח לעשות, הוא בטח בעצמו רוצה להרגיש גבר ומה שהוא מרגיש ממני מוריד לו את הביטחון. אני לוקחת את הדברים האלו בחשבון, אבל זה רק מחזק את המבוי הסתום.
הלוואי שיכולתי לגרום לו להבין שההרגשה שלי היא לא רק משהו שקיים אצלי - אם בת הזוג שלך (מזה שנים) אומרת לך שההתנהגות שלך היא ילדותית אז סימן שההתנהגות שלך היא ילדותית. אז במקום להגיד לה "זה אצלך זו בעיה שלך תפתרי אותה" (שזה ילדותי כלעצמו), או להיעלב, אז פשוט תגיד "הבנתי" - ותשנה את זה. גם לי קורה שהוא אומר לי שאני צריכה להוריד שיער ברגליים או להרזות ... חחח , אז מה? אז להיפגע? אז להגיד "זה בעיה שלך שאתה רוצה את זה!" ... נו באמת. צא מהחוסר ביטחון ותבין שמולך עומד אדם שאוהב אותך ושרוצה לחיות את שארית חייו איתך ושאתה צריך להתעורר על החיים שלך ולהתבגר.
חברים... מבוי סתום, יש לכם עצות?

נ.ב: לשם העניין, הוספתי סקר על קנאביס. אשמח לשמוע את דעתכם.