רווקה בת 28 ותמצית חיי עד כה... איך להתעודד?

בבקשה לא לפרסם בפייסבוק.
שלום, אני רווקה בת 28 תכף 29 גרה עם ההורים. בקצרה נשבר לי ה*ין מהם ואין לי כוחות כבר להתמודד. אני בת יחידה ואין לנו עוד משפחה. עלינו לארץ לפני 20 שנה והמנטליות שלי מאוד שונה משלהם. אני לא מצליחה למצוא בן זוג רציני לחיים ולהקמת משפחה מכל מיני סיבות, היו לי מערכות יחסים ארוכות ויש לי ניסיון, תואר, עבודה, רכב, אני גם נראית טוב (לא לדעתי אלא לדעת סובבים) וצעירה לגילי. אבל לא מצאתי עדיין את האחד שימצא חן בעיניי כפי שאני מוצאת חן בעיניו, שהאהבה והיחס יהיו הדדיים: או שהוא רצה אותי יותר וזה גרם לי לריחוק או שאני רציתי יותר, והייתי הופכת להיות תלותית ומתפשרת מה שגרם להם לזלזל בי ולהשתמש בי. מה שכן, אני הייתי מסיימת את הקשרים האלו כי הרגשתי שמגיע לי יותר אבל תמיד עם תחושת פספוס, כאילו שאין באמת משהו טוב יותר. כשהתייחסו אליי יפה וחיזרו אחריי, איבדתי עניין מאוד מהר. אני מודעת לכך שלהיות רווקה כמעט בת 30 בפריפריה נראה רע מאוד, כאילו שמה שהשגתי עד היום לא שווה כלום (והשגתי הרבה) כל עוד אין לי חבר, שאישה היא אשכרה מסכנה ולא שלמה אם אין לה חבר, שהיא מ*דיינת מהצד כי היא *רמנית כבר הרבה זמן ועוד כלמיני קלישאות מעליבות. אפילו "חברה" אמרה עליי מאחורי הגב ש"אני לא מצליחה להחזיק גבר" מבלי לשים לב ששמעתי ובכיתי, ולציין עובדה שאותה חברה נשואה בכלל לא באושר אבל היי, מה שחשוב הוא רק להינשא והאושר אוברטייד נכון?
הבעיה העיקרית היא שההורים שלי לוחצים עליי להביא ילד מהבנק, היום אבא שלי החליט לצרוח עליי מכל הלב למה אני מחכה לעזאזל כי עוד כמה שנים אני אצטרך טיפולים כדי ללדת. שכמה הוא יכול לחכות לנכדים, שהוא חי בשבילי ומחובתי להביא לו נכדים. אמרתי לו שזו הטעות שלו שהוא חי מראש למען מישהו אחר ושהוא פרימיטיבי והוא אמר שכבר אין לו בשביל מה לחיות (קטע: הוא בן 51!!!) ושאני לא מעריכה אותם, שאני מפונקת, לא לוקחת אחריות על המעשים שלי, ורק מאשימה אותם בחינוך המפונק שקיבלתי (מה שנכון הם מימנו לי תואר וקנו לי רכב חדש, לכן יש לי סוג של חובה לרצות אותם בחזרה). גם אמא שלי לחוצה כמוהו שאני לא מתחתנת ובטוחה שיש לי בעיה חמורה בדנ"א אבל איתה אני כבר לא מדברת.. זה הגיע למצב שהיא מתקשרת שתויה לחברות שלי, מתחננת שיעזרו לי, איך זה שאני לבד והן לא, מביכה אותי, חברות שלי שמעו את הלחץ שיוצא ממנה כלפיי והיו בהלם, לכן אני לא מדברת איתה יותר אז היא מטפטפת לאבא שמוציא עליי את כל התסכול. כשאמרתי להם לעזוב אותי בשקט ולהסתכל על עצמם, אנשים חסרי מקצוע שאפילו לא נוהגים בגילם ובמעמדם, שכל מה שיש להם זה לשתות עד מוות בסופי שבוע וככה לשכוח מהכאב על הבת הלא מוצלחת שלהם והחיים שלא הספיקו להגשים, הם צועקים עליי שאני מפונקת, לא מעריכה את כל מה שעשו בשבילי (לדבריהם הם היגרו לישראל רק למעני והעתיד שלי וזה באמת צעד אמיץ ולא מובן מאיליו למי שנולד כבר בישראל) ושהם לפחות התחתנו ועשו ילדה כאילו זה הכל בחיים.
עובדות: אני כרגע בתהליכי חיפוש דירה כי נשבר כבר ה&ין, אבל באמת מפחדת מהצעד הזה, בכל זאת אני לא מכירה משהו אחר ואני גם בטיפול בגלל היחס המסריח שלהם כלפיי. כנראה שכן יש בי בעיה בסופו של דבר.
אשמח לתגובות מחזקות ומעודדות. תודה למי שטרח לקרוא ומתנצלת על העונס הריגשי.