מאוכזבת מבן הזוג עד כדי מחשבות על פרידה - מה לעשות?

אני והבן זוג מאורסים (הוא בן 29, אני בת 34).
יש בו המון דברים שאני אוהבת, אבל דבר אחד מרכזי שמפחיד אותי: הוא כל הזמן מדבר על זה שהוא בעולם הזה כדי להנות, ולא לסבול ולכן, התפיסה שלו היא שאם לא טוב לו במקום מסויים, עדיף פשוט לעזוב.
עד עכשיו התפיסה הזו לא באמת באה לידי ביטוי: הוא עובד בעבודה מסודרת שגם כשקשה לו שם הוא לא עוזב, סיים תואר מאוד קשה אבל הוא התמודד עם הלימודים ולא עזב אותם, וגם ביננו כשהיינו רבים - הוא לא פשוט קם ועזב.
אז למרות שהדיבור שלו כל הזמן נתן לי להרגיש שאם יהיה קצת קשה הוא פשוט יקום ויעזוב כדי לחיות למען עצמו, המעשים הראו אחרת, כולל הצעת הנישואין שלו.
אבל, לפני כמה ימים אימצנו כלב. אני לא רציתי - אבל הוא ממש רצה כלב המון זמן, ועוד מזן מאוד מסויים ומאוד אנרגטי. חודשים הוא דיבר על זה שהוא רוצה לאמץ והוא התעקש ואמר שהאחריות עליו, והוא מבין את כל ההשלכות של לקחת כלב, את האחריות וההשקעה ושאין סיכוי שהוא לא יתמודד עם זה. בסוף נשברתי והסכמתי ולקחנו בדיוק את הכלב שהוא רצה (מדגישה, למרות שלא ממש רציתי).
מהרגע שלקחנו את הכלב, אני דווקא ממש התאהבתי בו: הוצאתי אותו לטיולים, שיחקתי איתו, אילפתי אותו וממש התאהבתי בו. בן זוגי מנגד נכנס לחרדה, ולמרות שגם אני טיפלתי בכלב, בן זוגי החליט שזה גדול עליו והוא רוצה להחזיר אותו לכלביה כי זה קשה מדי לגדל אותו, לחנך אותו לבית, וההשקעה הזו בכלב לא מתאימה לסגנון החיים שהוא דמיין ורצה. התעמתתי איתו כי הרי דיברנו על זה לפני והוא היה מודע להכל, ועכשיו זה סתם לפגוע גם בכלב וגם בי שלקח לי הרבה אנרגיה לשכנע את עצמי לקחת את הכלב- לגמרי בשביל הבן זוג, ועוד ממש להתחבר אליו, ובאופן כללי - זה ממש מאכזב שאחרי 3 ימים עם הכלב הוא מרים ידיים בכזו קלות, בלי שהכלב עשה משהו רע (שלא לדבר על כל הכסף שהוצאנו על סל אימוץ, אוכל, מלונה וכו').
בסוף למרות שביקשתי שיעביר את האחריות על הטיפול בכלב עליי, ושאני אטפל בו במקומו, הוא החזיר אותו לכלביה, 4 ימים מאז שלקחנו אותו... ואצלי משהו נשבר!. אני ממש מאוכזבת ממנו, מההתנהלות שלו, מחוסר האחריות שלו, אני פתאום לא יכולה לראות אותו אבא של הילדים שלי, יש לי פחד עצום שאם יהיו לנו ילדים, אז יהיה לו קשה הוא יקום ויעזוב כי זה "לא מה שהוא דמיין" וזה "לא מתאים לסגנון חיים שלו" וכו' וכו'. אני ממש חרדה לכלב המסכן שלא עשה שוב דבר רע וחזר לכלביה, ולא מרגישה כרגע שאני מסוגלת להיות עם בן זוגי. מה לעשות? האם אני מגזימה? האם אני צריכה לתת לו יותר תמיכה על כביכול ההכרה בטעות שלו ועל לכאורה לקיחת האחריות וההבנה שכלב זה גדול עליו, גם אם באיחור? אני כרגע מרגישה שאני ממש לא יכולה לסמוך עליו.