הי חברים,
לפני שבע שנים התחלתי שיקום אחרי שנפצעתי בצבא ולקיתי בהלם קרב.
תוך כדי השיקום התחלתי לקחת כדורי הרגעה, שהשפיעו על מצב הרוח שלי ועל קבלת ההחלטות שלי. והסביבה שלי לא חיכתה עם זה, לא נתנו לי להחלים, לא חיכינו לתקופה שיורידו את הכדורים, והתחלתי ללמוד תואר במקצוע שאני לא בטוח שאני רוצה, אבל באותו רגע (בגלל ההשפעה של הכדורים) זה נראה לי כמו הדבר הכי כיף בעולם.
לאחרונה עברתי גמילה מהם בכוחות עצמי (עשיתי את זה לבד לחלוטין מחוץ לבית של ההורים), וזו היתה החוויה הכי קשה שחוויתי בחיים, ברמה של גמילה מסמים קשים, ועכשיו הגעתי למצב ש"התעוררתי" מהטריפ הארוך שהייתי בו למשך שבע שנים, ועכשיו אני לא בטוח שרציתי שום דבר מהדברים שבאותו זמן רציתי לעצמי.
אני חי בעיר שאני לא סובל, עם תואר משעמם במוסד נוראי ללימודים, אין לי חברים וזוגיות נראית לי כמו משהו שהוא רחוק ממני קילומטרים בגלל שאני מרגיש שיש לי כל כך הרבה דברים לסגור עם עצמי...
אני כל כך רוצה לעזוב הכל ולברוח לאן שרק אפשר, אבל הבעיה היא שאני כבול למצב הזה ואני לא יכול לצאת. אני באמצע לימודים שיש מצב שיסתיימו תוך שנתיים (שוב אני חוזר על זה - אני מרגיש שלא אני בחרתי בזה), ואני סובל כל רגע שאני נמצא בסביבת אנשים שמזכירים לי את השיקום (בין היתר ההורים שלי).
אני מרגיש שכל החיים שלי נדפקו בגלל השיקום הזה... איך מתחילים מחדש? איך אפשר לחיות עם הבושה שאני מרגיש?
העליתי את זה בכל דרך אפשרית בפני מכרים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, וההורים (למרות שהם ממש לא רוצים לדבר איתי על זה) ואף אחד לא יכול לתת איזשהו רעיון כי התרופות הכניסו אותי כביכול לתלם...
אם דבר כזה היה קורה לכם, מה הייתם עושים? גם אם "נכנסתם לתלם" ואתם מרגישים שאתם לא שייכים לשם, מה עושים?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות