היי אז כבר תקופה ארוכה (בעצם מאז שאני זוכרת את עצמי) שאני מרגישה בודדה.
לא הייתי ילדה של חרם ואף פעם לא נשארתי בלי חברים אבל זה בגלל שאף פעם לא היו לי חברים אמיתיים. כל מי שאהב אותי אהב אותי בגלל כל מה שאני לא. שהכירו אותי בלי מסכות אף פעם לא התחברו אליי, תמיד הייתי חריגה וכשנמאס לי להיות כזאת התחלתי לשים מסכות, כל כך הרבה כאלה שלא זכרתי כבר איך זה מרגיש לי להיות אני.
תמיד היה משהו בי שהסביבה הראתה לי שלא מתאים ולא אוהבים, אם זה הצבע עור שלי, הקול שלי, העובדה שאני שקטה או אחכ שאני חופרת, המראה שלי, זה שאני חכמה מדי - חננה, ילדה טובה מדי שלא שותה ומעשנת, תמימה שלא מעניין אותה רק סקס וזוגיות כל היום... תמיד הייתה בעיה בי, עד שהפכתי להיות כל מה שאני לא בעזרת המסכות. לפני שנה החלטתי שנמאס לי מזה ושאולי חברה חדשה תהיה הפתרון, אז עברתי בית ספר והתחלתי כיתה י' במקום אחר. אבל מהר מאוד הראו לי שכמו תמיד מי שאני לא רצוי ולא אהוב ומצאתי את עצמי שוב לבד. היה אדם אחד שאהב את מי שאני באמת ואז כמו סתומה במקום לשמור עליו קרוב ללב בתור חבר הכי טוב נתתי לו להיות בן זוג וברגע שלא הסתדר בינינו הוא חתך את זה ואיבדתי גם אותו.
אני לא יודעת מה לעשןת יותר, אני מרגישה בודדה יותר מדי. אני לא אתאבד, גם כי אני פחדנית וגם כי אני חושבת על ההורים שלי. אבל באמת קשה לי אני לא יכולה יותר עם התחושה הזאת שאף אחד לא אוהב אותי, אני לא יכולה להמשיך לראות איך חבר אחרי חבר תוקע לי סכין בגב, איך יש לי "חברים" רק שצריך להעתיק ממני משהו, אני רוצה פעם אחת להרגיש אהובה בגלל מי שאני ונמאס לי מההרגשה שאף אחד לא יאהב אותי בתור מי שאני לעולם כי מי יאהב אותי כשאני אפילו לא אוהבת את עצמי?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות