לחיי הבודדים

פשוט נורא, מרגיש פשוט איום ונורא.

אני בודד בן 27 בין 4 קירות, לא עושה כלום חוץ מלצפות בחדשות ולעשן.
אף אחד לא רוצה להסתובב איתי וזה לא בגלל איך שאני נראה, זה רק בגלל איך שאני מרגיש.
החיים האלה היו קשים לי, הגעתי למסגרות שחיסלו אותי בעיקר הצבא.

מה שהיה לא רלוונטי.
אני פשוט מרחם על עצמי כי אני בן 27 ואני אמור לחיות ולנצל את החיים ולהיות מאושר ושמח וכו'.
והמצב שלי כמו אלמן בן 60, כל היום במיטה לא יוצא, לא מבלה, לא מכיר.

ואני רוצה חברים אני כל כך רוצה חברים שיאהבו אותי כמו שאני בגלל מי שאני ואני אוהב אותם בגלל מי שהם, ונצא ונבלה ונחייה ונהנה ונעשה כייף.
אבל אין לי כזה דבר לא הצלחתי למצוא חיפשתי וזה לא נהיה יותר קל.
כרגע אני במצב שאף אחד כבר לא עונה, לא בטלפון ותירוצים אם רוצה להיפגש.
אני לא מצפה מאנשים לרחם עלי ולהסתובב איתי, אני כן ציפיתי שבורא עולם ישים אותי במקומות של אנשים שאני כן התחבר איתם, שהיה לי טוב איתם.

למה לכולם יש ולי אין?, מה עשיתי?, .

אני רגיל להאשים את עצמי במצב שלי, אבל היום התחיל להיכנס לי המחשבה שזה לא אני, אני בסדר, אני אני, ופשוט כל החיים שלי היו סובבים אנשים שלא אוהבים את מי שאני.
ואת זה אני לא מבין, למה לעשות לי את זה.

מה הטעם בחיים שלי אם אני כל הזמן לבד, אין לי סיבה לצאת החוצה חוץ מלעבודה, אין לי סיבה לכלום.

היתה לי חברה שאיתה ביליתי כל הזמן, עם חברה כן יש סיבה לצאת, אבל זה לא חברים.
אני צריך חברים לפני חברה.
אני גם מתבייש בעצמי, ראיתי שאלה שכתבתי לפני כמה שנים פה, ופשוט הזדעזעתי מאיך שאני מתנסח כמו מפגר או כמו ילד קטן.

אני מסכן, ובאמת אלא שמתעקשים ואלא שלא מיישרים קו עם החברה החברה בסוף זורקת אותם.
ואז אנחנו באמת מסכנים
אני אישית לא הבנתי את זה, חשבתי ובצדק שאני צודק ובאמת אם אף אחד לא הצלחתי ליצור קשר של חברות אמיתית, או למצוא את הלהקה שלי ופה אני כועס למה זה קרה לי, למה לא יכלתי לקבל אנשים כמוני, שחושבים כמוני ורוצים דברים כמוני .

וניסיתי ניסיתי עם כל האנשים, ורוב המקרים פשוט אני נזרקתי הצידה אחרי זמן מה.
האשמה שלי בזה שהייתי אני ועמדתי מאוחרי העקרונות שלי.
אני ציפיתי שהתייחסו אלי כמו שאני מתייחס אליהם, עם הרבה אהבה ואכפתיות ודאגה אחד לשני, אבל זה אף פעם לא היה ככה, תמיד אני הייתי נותן יותר וזה הרגיש לי לא פייר.
עכשיו אין לי מה לעשות, ואין לי איך להכיר חברים נורמלים בגילי שיאהבו אותי.

אני לא יכול ללכת לאיזה חוג ולחפש חברים שם,ואם אני ילך לחוג אני התבודד עם עצמי וילך נטו בשביל החוג.
כי אני לא מאמין בזרים, מפחד מהם, הם לא יאהבו אותי וכו'.
אני הולך לטיפול מאוד יקר, כרגע אין תוצאות כמו שרואים, אבל אני מתפלל שכן היו ואולי אני ינצל.

התוצאה שאני רוצה זה להפסיק את המחשבות השליליות והרחמים העצמיים שלי, כי הם מורידים אותי למטה.

ואם הם היו פוסקות אני הייתי מאושר וגם יכול למצוא חברים, כי אני יבוא בגישה של להנות ולא בגישה של לחץ וכו'.

אני שמתי לב שאיך שאני פוקח את העניים בבוקר 5 שניות חולפות והמחשבה השלילית הראשונה תוקפת אותי, ואז פשוט צרור של מחשבות שליליות עד שאני נרדם.

מחשבות בעיקר על העבר כל מיני דברים שקרו לי או שעשיתי שעושים לי רע, שאני מתבייש ומפחד שיקרו שוב.
בנוסף מחשבות שליליות שאני לא מוצלח ולא שווה על מי אני עובד.
וגם שנאה עצמית של פשוט שונא את מי שאני , את ההתנהגות שלי פשוט נורא ואיום
עוד מחשבה שלילית זה שאני מרחם על עצמי וחושב כמה אני מסכן.
ועוד מחשבה שלילית זה לגבי העתיד שאני לא מבין איך אני אוכל במצב הנפשי להקים משפחה או להתחתן עם משהיא, כי אני לא יכול להיות במערכת יחסים עם אף אחת.
היום ניסיתי לחפש אהבה ולא מצאתי, ניסיתי להתקשר לאנשים לא ענו ניסיתי מהמשפחה פשוט לא קיבלתי אהבה וזה כבר הרבה זמן ככה.
אז חשבתי אולי אני אתן אהבה לעצמי, אם אף אחד לא נותן לפחות אני אתן.
ואז אמרתי שזה לא שווה, כי זה לא עוזר לי להיות מוקף באנשים, וזה גם אני נותן מה החכמה, זה לא אומר שאחרים אוהבים.
ואז אמרתי לעצמי שאם אני אתן לעצמי אהבה אני יודע שזה מגדיל את הסיכויים שלי כן למצוא חברים, אבל פשוט כבר אין לי כוח למלחמות הפנימיות האלה ואני פשוט מוותר.
אני שמח להכיר פה חברים בגילי נורמליים שאוהבים לצאת ולהנות סתם ככה מהיום מלשתות בירה מלעשות שטויות.

אחד הרגעים היפים שלי בחיים, זה שהייתי בכיתה ו' והייתי עם החברים החנונים שלי ופינטזנו על בנות, והכל היה יפה, ועשינו כייף משטויות וחיינו בסרט, סרט מאוד טוב.
בכיתה ח' כבר כל התמימות הלכה וזה התחיל להיות כבר מרדפים אחרי בנות אחרי מעמד חברתי והכייף האמיתי נגמר, ורק לקחת אהבה מאחרים.

יצא לי לראות גברים במועדון מחפשים נשים בנואשות בתקווה שזה מה שיעשה אותם מאושרים, ויכול להיות שזה יעשה, אבל השאלה שלי זה למה אתם לא מאושרים כבר על ההתחלה, כמו בכיתה ו' =).

וזהו כייף לרשום, אני מרגיש כאלו עשיתי משהו , שיתפתי חלק ממני מהמחשבות שלי ממי שאני לעולם.
אבל כואב לי שהוא ווירטואלי, כי אז זה שוב מרגיש לי בודד, אולי אני מכווה לקבל פה אהבה, נראלי שזה המצב.

איזה כייף זה לשמוע מילים טובות, שמעתי אנשים מברכים אחד את השני בבוקר טוב באיזה פארק, וזה היה מדהים, כי מדברים על בוקר טוב, כאלו הבוקר הוא טוב וזה נותן תקווה וכייף שיש מישהו שמאמין שהבוקר טוב, בזמן שאתה רואה רק שחור.

אני הבנתי שאני גם לא לבד בזה, אבל עדיין אנחנו אחוז קטן, וזה לא פייר שאני שם.
כדי שזה היה פייר כולם צריכים להיות שם או מיעוט בצד השני.
ואז זה ירגיש שאני לא לבד בזה.
אבל שיש 40% נגיד שמרגישים ככה ו 60% אחוז שלא, זה יוצר קנאה ותחושה לא נעימה של מה אני עשיתי לא בסדר למה אני לא בסדר וכו'.
כי יש 60% של אנשים שחיים חיים מאושרים ויש 40% שחיים בגהינום בתוך הראש.

קיצר סליחה על החפירה אני לא יכול לצאת מזה אני ישאר בודד מאחורי מסך מחשב כל חיי, אלא אם יקרה נס אני עדיין ינסה יש לי עוד רעיונות כמו לעבור עיר.
לחיי הבודדים =)
אשמח לשמוע כל דבר על מה שכתבתי כל דעה, העיקר לקבל התייחסות . העיקר שמישהו היה מעורב בחיים שלי , כי כרגע החיים שלי מכילים רק את עצמי תקופה מאוד ארוכה.