אבחנו את אבא שלי לפני חודש כחולה לוקמיה וקשה לי יש למישהו עצה איך להתרומם מעל?

שלום לכולם,
לפני חודש גילו אצל אבא שלי את מחלת הסרטן בדם או בשמה הרפואי לוקמיה (מילואידית חריפה). עם הבשורה על המחלה למחרת מיד התחילו עם הטיפול הכימותרפי למשך שבוע והכניסו אותו לבידוד.
בשיחת רופאים בה בישרו לו את זה הייתי נוכחת, רק אני ואחי הגדול וזה היה הדבר הכי נורא ומזעזע שבישרו לי.... בחיי! הרגשתי כאילו מישהו הושיט יד לתוך בית החזה שלי ומעך את הלב שלי כ"כ חזק עד שהוא נשבר לשניים. בכיתי כמו שלא בכיתי אף פעם בחיי, בלי בושה, לעיני כל הממתינים בחדר ההמתנה מחוץ למחלקה. לא הבנתי למה זה מגיע לו ומה הוא עשה בחיים שלו שבא עליו הדבר הזה-
זו הייתה השבת השחורה בחיי
האמת לא חשבתי שאצליח להתאושש מזה, שקעתי בעצב יום, יומיים ורק בכיתי כי כאב לי כל כך... לא הצלחתי לראות מבעד הדמעות והפחד לאבד את אבא שלי היה עוצמתי. אחרי יומיים של שבת, לא אומר 'החלטתי' כי זה היה יותר אוטומטי כזה 'אוקיי, עכשיו אבא צריך שישנו איתו ויעזרו לו אז לתפקד, קדימה'
מאז אנחנו מחליפים משמרות וישנים איתו- רק אמא שלי, אחי ואני (יש לנו עוד אחיות אבל יש להן ילדים.)
וקשה לי נורא. היה קשה לי בהתחלה לראות אותו צורח וזועק את נשמתו עד השמיים מכאבים ואחרי שבוע הכימו היה קשה לראות את התפקוד נחלש (על כל מובניו) והשיער נושר.
הבוקר קיבלנו בשורה שהכימו אפשר להגיד לא עזר ועדיין יש נוכחות של המחלה, מס' התאים הסרטניים בדם הכפיל את עצמו.
יש לי מעט מאוד אנשים לדבר איתם על מה שעובר עליי וכמה קשה לי. אני מדברת עם אמא שלי אבל נורא קשה לה גם ולא רוצה להעיק עליה יותר.
סיפרתי לשלוש חברות, אחת ממש תומכת אבל אני בקושי פונה אליה כי לא נעים להפיל עליה הכול- יש לה חיים, עבודה וכו' האחרות לא משתפת אותן כי בתכלס זה לא מעניין אותן...
ופשוט אין לי עם מי לדבר, לפרוק, "להשתחרר" כי עם המשפחה הם כולם עוברים את זה ואין לי זכות או לב להפיל עליהם גם המטען שלי. יש להם זוגיות ועבודה וגם ככה קשה להם. החברות גם בערך אותו דבר, לפסיכולוג אין לי כסף- אני לא עובדת ולא עבדתי בחצי שנה האחרונה.
גם אם אני יוצאת או משתחררת פעמים מועטות עם חברות או משהו אני מרגישה אשמה וילדה חרא שהולכת להינות בזמן שאבא שלה מאושפז בבית חולים.
בנוסף דודות ובנות דודות שלי רק מקשות עליי ומחפשת איפה לתפוס או לעקוץ ופשוט נמאס לי! נמאס לי מעקיצות, מחרחורי ריב 'למה לא עידכנתם, למה אתם מסתירים' וחורה לי מאוד שעושים לי רגשות אשמה על כך שאני נותנת לאמא שלי לישון "במקומי" לידו בלילות על כורסא
אני מצטערת שיצאה לי מגילה כ"כ ארוכה ותודה לכל מי שקרא עד פה פשוט זה המקום היחיד שיש לי לפרוק כמעט את כל מה שיש לי על הלב בלי השלכות, רק עזרה....