היי לכולם. קודם כל אני יודעת שסרטן זאת מחלה רצינית שפוגעת במיליוני אנשים ושזה לא נושא לצחוק עליו (אמא שלי נלחמה בסרטן השד 4 שנים והיא סיפרה לי את זה כשהייתי בכיתה ג' והייתי מתפללת ובוכה שהסרטן יעבור לי לגוף כדי שהיא לא תסבול ותודה לאל שהיא ניצחה אז זה נושא שקרוב אליי).
אין לי אף אחד בעולם. אני נמוכה מאוד (מטר וחצי), מלאה (ישבן וירכיים גדולים) ותמיד פוגעים בי ויורדים עליי בגלל זה. השבוע אמא שלי אמרה לי שעליתי הרבה במשקל אז הלכתי לבכות בחדר ובקושי אכלתי משהו בשבוע האחרון כדי לרזות. ובקשר לגובה אני חוסכת כסף לניתוח.
כל מי שפוגש אותי אומר שאני הילדה הכי מוזרה שהוא פגש (אני ביישנית אבל אחרי חצי שעה כשאני פוגשת מישהו חדש אני מרגישה בנוח) וכולם יוצאים לי מהחיים אחרי זמן קצר ואני לבד. כל כך חסר לי מישהו לעלות איתו על גג של בניין גבוה, להשקיף על הים ולשים את הראש על הכתף שלו, ופשוט לבכות ולספר לו הכל - על העצב והבדידות ושהוא יחבק אותי חזק. אפילו מישהו אחד כזה אין לי, אז אני בוכה לכרית.
אני יודעת שתרשמו שאני צריכה ללכת למקומות ולצאת ולהכיר אנשים, אני מנסה הרבה אבל זה לא מצליח כי אין לי עם מי לצאת כי כולם מעדיפים את החברים או החברות שלהם על פניי.
במהלך השבוע אני 8 שעות ביום בשירות לאומי, חוזרת הביתה, מתקלחת, אוכלת, ישנה כל היום ויש כמה ימים בחודש שאני הולכת לעבוד אחרי השירות...
אני שבורה, ואני חושבת שבאמת אני לא אחסר לאף אחד כי גם כשאני קיימת לאף אחד לא אכפת מהקיום שלי. כל העתיד של יהיו לי בעל וילדים לא ממש מעודד אותי כי אני מרגישה שאף אחד לא יכול לאהוב אותי ובטח לא לרצות ליצור איתי חיים שיבואו לעולם הזה.
זה היה פריקה אבל תודה שקראתם.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות