7+ פסיכולוגים, יועצות בית ספר, כיתות מיוחדות, קבנים, CBT, אשפוז פסיכיאטרי, וכו, ואני עדיין "ביישן".
אני מאובחן בפוביה חברתית, דיכאון זורם בדם של המשפחה שלי (סבתא, אמא, ואחותי, גם סובלות מדיכאון), ואמרו לי גם שאני מראה תסמינים של אגארופוביה.
לפני זה הייתי ילד שאוסף את כולם לרולפליי של דברים שהייתי ממציא, אבל אחרי גיל 5, הצטרפתי לגן בו לא הבנתי את השפה, לא דיברתי במשך שנה שלמה עם ילדים חוץ מחבר אחד רוסי שדיברתי איתו מדי פעם, ובזמן הזה גם למדתי בדרך הקשה מה זה בריונות, אז זה כנראה לא עזר למצב שלי.
עכשיו אני בן 22, שלא הכיר בעצמו חברים לעולם והיה צריך שאחרים יאמצו אותו למעגל החברתי שלהם. ידידות אין, כי אם אני חושש מלדבר עם גברים אז כנראה שלא היה סיכוי שאי פעם אדבר עם נשים מבלי שהן יתחילו את השיחה.
רב הזמן בבית ספר חשבו כנראה שאני שונא את כולם וכו, למרות שלא אמרתי מילה לאף אחד וניסיתי להיות שקט בצד, כמובן שלא הגעתי להרבה מהאירועים וכו.
בטיפול חשיפתי הייתי די מוצלח, עד שלא. נהייתי עוד יותר סגור לאחר שהצלחתי להיפתח בפני קהל. בכל פעם ניסיתי לעשות נאום בסבב פרידה של חיילים מצהל, אבל אחרי כל חייל שעזב את המפלג זה נהיה עוד יותר קשה.
כולם חשבו שמצבי נהיה יותר טוב, אבל אני עוד יותר אבוד, ומתבייש להודות בזאת לאנשים ששמחו במחשבה שהגעתי למצב יותר טוב.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות