היי לכולם ותודה שנכנסתם,
אני כבר ארבעה חודשים בתקופה קשה.
אין לי תקשורת עם ההורים שלי, יש לי שני חברים שהם לבית הספר בלבד ולא מעבר, מבחירה שלהם, ובן זוג שהכל חשוב לו חוץ ממני.
אסביר:
עם ההורים אין תקשורת כי הם מאוד מתלהמים וכועסים על כל דבר.
ברמה שבאתי לתת לאבא שלי חיבוק והוא דחה אותי מעליו, "אפילו יתום את לא תחבקי.", בלי סיבה. סתם ככה.
שני החברים שיש לי לומדים איתי בבית הספר ובשעות אחר הצהריים הם בענייניהם ולא יוצרים קשר. כשאני מנסה ליזום שיחה או מפגש אני נתקלת בחומה.
יש לי בן זוג כבר חצי שנה. הוא גר רבע שעה נסיעה ממני ולמרות הכל לא נפגשים הרבה (פעם-פעמיים בשבוע גג).
הוא מדריך בצופים וכל הזמן יש לו עיסוקים.
אפילו בטלפון אנחנו כבר בקושי מדברים.
בכל פעם שאני כבר מאירה את עיניו וממש בוכה לו בטלפון, הוא איכשהו הופך את זה עליי.
נשארנו ביחד למרות הרבה דברים שעמדו בדרך- קטעים לא יפים שעשה לי בתחילת הקשר, העובדה שהיו ימים ארוכים שלו שבאמת לא דיברנו עקב הלו״ז שלו.
הרבה פעמים הוא בוחר לצאת עם חברים במקום להיפגש איתי והוא לא שם לב.
הוא מודע למצב החברתי והרגשי שלי וחוץ ממילות ניחומים הוא לא עוזר לי הרבה.
לא אומרת שהוא אשם במצב שלי, אבל אם הוא היה איתי יותר ומקדיש לי קצת זמן אולי הייתי מרגישה פחות לבד.
הוא יוצא עם חברים וידידות, אבל עד שאני כבר רוצה להיפגש עם ידיד שלי וחברה שלי הוא עושה לי סרט ובסוף אני גם לא הולכת.
אני רואה בני נוער בגיל 16, זו אמורה להיות התקופה הכי יפה בחיים. למה אצלי זה לא ככה?
נכנסתי עכשיו לראבק של לרדת במשקל (צריכה להוריד שישה קילו לפחות.), ואני כבר לא אוכלת כלום מהדיכי שלי.
פשוט חוזרת הביתה מבית ספר ומסתכלת על חיים של אחרים באינסטגרם. רוצה חברים. רוצה שהחבר יתייחס אליי, שההורים שלי ישימו עליי.
מתי התקופה הזו כבר תעבור? מתי אני כבר לא ארגיש לבד עוד?
האם הבעיה בי?
אשמח לעצות כנות :)
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות