מקווה
אני תמיד הייתי בודד, תמיד לבד. מין דיכאון כזה תמידי מאז שאני קטן, כמו נשמה בודדה שעברה סבל שהגיע לגוף צעיר וחדש וממרמרת אותו. כשאני יוצא וכשאני מוקף אנשים פתאום אני מרגיש שהכל טוב או שאני מעשן ומתמסטל ואני שוכח מהצרות והרוע והדיכאון. או שאני מצחיק את כולם אני פתאום מרגיש טוב ממש כאילו יש תקווה, כל זה נשבר לחלקים קטנים קטנים כשאני מגיע בביתה ושומע את הקללה הראשונה, ממש כמו דלת לדיכאון שהקללה פתחה. אני תמיד מרגיש כמו במבחן שום דבר שאני עושה לא טוב ואין שום דבר לא יעזור אני כל הזמן מתרכז בלתקן את הפגמים שלי בשביל שאנשים יקבלו אותי אבל שאני מתקן איזשהו פגם אני מרגיש שמח אבל השמחה עפה מהר כמו הרוח ונעלמת ואני מתרכז בפגם החדש שמצאתי. שום דבר לא מושלם ואני בחיים לא אהיה מאושר זה הבנתי. אני מרגיש כמו חייזר בעולם הזה כמו במבחן שעוד רגע אני אתעורר ממנו והכל יהיה טוב... אני לא משתף אף אחד במה שקורה לי אני מופנם וסגור מגיל קטן וכולם חושבים אחרת הרי מבחוץ אני נטמע בחברה כדי להרגיש שייך אבל שאני לבד אני האמיתי יוצא החוצה וחוזר חזרה למערה שלו שמישהו מתקרב. אתם אולי תגידו לי הכל יהיה בסדר או שאני צעיר מידי ולא עברתי כלום בחיים . אבל תאמינו לי שיש לי צלקת ארוכה ופתוחה על כל הנשמה שמסתתרת מאחורי פלסטר שאני לא מוכן להוריד בפני אף אחד.
כן זה מעודד לפרסם פה באופן אנונימי כי הרי אני לא אפתח מול אף אחד זה מוריד גרגיר של אבן מהלב השבור והשחור שלי תודה שקראתם והקשבתם לסיפור שלי בזמן שאתם חושבים שאני מסכן ואחרי חמש דקות תחזרו לעולם שלכם ואני אמשיך להיות בודד.
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025