יש לי כמה חברים דמיוניים שאני מנהל אותם שיחות מדי פעם. לרוב מדמיין אותם בסיטואציות עם אנשים אחרים שהיו לי ונותן להם שורות דיבור שנשמעות כמו תסריט לסרט מתח. החברים עצמם התפתחו עם השנים בהתאם למקומות בהם עבדתי, למדתי ושירתתי. לחלקם יש שמות של דמויות ספרותיות שאהבתי.
ברור לי לגמרי שהם לא יותר מפנטזיות טהורות ואין לי הזיות. הסצנות שאני מדמיין לא נחשפות למציאות ואני לא באמת מנהל שיחות בקול רם.
בנוסף, אני מדי פעם מנהל שיחות עם חברים דמיוניים שהם אנשים אמתיים שפגשתי בחיים (או אפילו פוגש במציאות ביום-יום). שיחות כאלה שמתנגנות לי בראש הם לרוב מונולוגים שלי שבהם אני מסביר נושא מסוים. לרוב זה היסטוריה, מדיניות כלכלית, מדע וכדומה. הרבה יותר קל לי לפרוס את המשנה שלי כשאני מדמיין מולי חבר מהעבודה הקודמת, שהפך עכשיו לחבר דמיוני.
זה נורמלי?