מרגישה לבד כל כך, האם אהיה מאושרת אי פעם?

היי לכולם ותודה שנכנסתם,

החלטתי לכתוב כאן לאחר שראיתי שאלות שאנשים אחרים שאלו ותשובות טובות ואמיתיות שהם קיבלו, וקיוויתי גם אני למצוא משהו להיאחז בו.

אני בת 15 בסוף החודש, לומדת בכיתה ט’. יש לי חבר שגדול ממני בשנה, אנחנו כמעט שנה ביחד והקשר יודע לעתים קרובות עליות ומורדות.
אני באמת משתדלת להיות הגרסה הכי טובה של עצמי בקשר איתו, אבל הוא מאוד עסוק בענייניו, אדיש להרבה דברים, ויוצא שהרבה פעמים אני לבד בבית בעוד הוא מבלה עם חברים שלו (לא גרים באותה עיר, אבל מכירה את החברים טוב ובקשר איתם).

מתחילת שנת הלימודים הרגשתי שזו לא ה-שנה שלי. אמנם השתפרתי מבחינה לימודית אבל חברתית ממש על הפנים.

היה לי חבר הכי טוב אחד, אבל הוא הוסת ע"י כמה אנשים בכיתה ועכשיו הוא לא חבר שלי יותר. היינו חברים טובים שנתיים וביום אחד זה פשוט נגמר. הוא עבר מהמקום המשותף שלנו (נשארתי שם לבד), ואפילו שלום הוא כבר לא אומר לי בבוקר.
ניסיתי לפתור את זה בשיחות עם המחנכת אבל הוא לא הראה רצון רב לסדר את העניינים, והיום הנוכחות שלו שפעם הייתה מאוד חשובה לי, כבר לא כל כך חסרה על אף העלבון שאני חשה ממנו.

חוץ ממנו יש לי שתי "חברות". אבל הן לא באמת. אנחנו ביחד מתוך ברירת מחדל, כי לשלושתנו אין כל כך חברים. הן מאוד אינטרסנטיות, וזה ניכר בתגובות שלהן.

אף פעם לא הייתי מלכת הכיתה וגם לא התיימרתי להפוך לאחת כזו, אבל אני רואה לפעמים בנות שחוגגות ימי הולדת עם מלא חברים ושמחה, ואני רוצה גם..
אני בסוף החודש בת 15 ולא בא לי בכלל שהתאריך הזה יגיע כי אני אהיה... לבד.

חבר שלי לא יכול להכיל את זה. אני גם לא רוצה כל כך לספר לו על המצב שלי בימים האחרונים (הוא מודע אליו היטב), כי באחד מהריבים האחרונים שלנו הוא ממש ירד עליי על זה, והרגשתי שהאמון שהיה לי בו נפגע. לקחתי מאוד ללב את הדברים שאמר.
מה גם שהמשפחה שלו בכלל לא מוסיפה, וכל הקלחת הזו גורמת לי לחוסר אונים (הם מעדיפים שיהיה יותר עם החברים שלו מאשר איתי, מזמינים אותי לאירועים משפחתיים ואז מבטלים וכד’).

אני מרגישה דחויה מכל הכיוונים. ההורים שלי כל אחד בחייו ובעבודה שלו. לא מחפשת גם להוסיף להם, הקשר בינינו הוא גם ככה לא 100 אחוז. יש לי איתם המון משקעים.
אני כל היום לבד בבית ולאחרונה בוכה הרבה.

אני מרגישה כל כך חסרת ערך בעיני כולם. הכיתה שלי חושבת שהם יודעים עליי הכל- אבל הם לא יודעים עליי בעצם כלום..

אני מחפשת סיבות לחייך אבל אני לא מוצאת.
אני כל כך רוצה שחבר שלי יהיה לצדי יותר, שיותר יבוא אליי ושיותר נצא. אבל בכל פעם שאני אומרת לו שאני מרגישה לבד הוא מתעצבן ולוקח קשה.

מה גם שאני צריכה לעבור לתיכון בשנה הבאה, ואני באמת לא יודעת מה לעשות ולאן ללכת.

האם אוכל להיות מאושרת אי פעם ולמצוא חברים אמיתיים? האם מגיע לי בכלל?...