רק אחרי שנה בנפרד אני מתחילה לחשוש שעברתי הטרדה מינית כלשהי

היי, יש משהו שמפריע לי כבר חודשים, ואין לי בכלל עם מי לדבר כי זה נושא כבד מדי.

כשהיינו ביחד חברה שלי היתה חרמנית יותר ממני והיא תמיד זו שיזמה דברים כמו נשיקה צרפתית או להוריד חולצות. היא הפעילה עליי די הרבה לחץ ולא הייתי חזקה מספיק לומר שלא כיף לי. היינו ביחד מעל שנה. יש לציין שהיינו רק בנות 14.

הודנו חולצות פעם, ואז היא התחרטה והסכמנו לא לעשות את זה שוב. חצי שנה אחר כך היא ביקשה שוב ואמרתי לא, מכל מיני סיבות ששמרתי לעצמי, והיא לא כיבדה את זה. היא תחקרה אותי לגבי הסיבה, והורידה את החולצה שלה. לא הרגשתי מסכנה או משהו, רק התעצבנתי.

היא התנצלה אחרי זמן מה, והתנהגה כמו מסכנה, אמרה שהיא שונאת את עצמה. שכנעתי אותה שלא כזה נפגעתי, כדי לנחם אותה. ואז בכלל לא יצא לי להתעמת איתה בנושא. ואני כן נפגעתי.

עכשיו אחרי שנה בנפרד פתאום כל הכעס שהדחקתי עולה, וסוף סוף נפתחתי קצת לשתי חברות קרובות שלי, אבל לא סיפרתי להן את כל מה שמפריע לי כי קשה לי לדבר על נושא כזה אינטימי ומביך.

בגלל התקרית שלי עם האקסית, אני:
1. נמנעת ממערכות יחסים אני אני פוחדת שכולם קלינגי כמוה.
2. לפעמים מקבלת צמרמורת ממגע פיזי או קרבה פיזית שאנשים אחרים יוזמים, גם אם הם חברים שאני מכירה הרבה זמן ומחבקת באופן קבוע, זה כולל משפחה. (אולי אני סתם מדמיינת את זה??)
3. שונאת את האקסית שלי ממש, וזה קשה כי אנחנו סוג של ידידות, ורואות אחת את השניה כל יום בבית ספר, ויש לנו חברים משותפים אז אי אפשר לנתק קשר.
4. כל הזמן חושבת על מה שקרה. זה גורם לי להרגיש שאני סתם מחפשת דרמה בחיים ושאני מגזימה.
5. כל הזמן רבה עם האקסית על דברים שקשורים לפוליטיקה כדי להוציא כעס, והיא עושה את אותו הדבר כי היא כועסת מהפרידה. אני מרגישה מכורה לריבים איתה כי זה מוציא כעס.

כל זה גורם לי להיות אדישה ביומיום וגם לאבד מוטיבציה בלימודים. אולי זה דיכאון, אבל אולי אני סתם מגזימה.

אני פשוט לא יודעת איך להחלים מנטלית.

(רצוי לא לדבר עם ההורים על זה בכלל; למרות שכן יצאתי והכל, הנושא שלי ושל החברה שלי לא ממש פופולרי בבית, ההורים לא תומכים בזה גם בגלל הגיל שלי וגם בגלל הומופוביה)

תודה רבה לכל העונים, ואם אפשר אשמח לקבל עצה חוץ מהסקר