אני בדיכאון, מרגישה מאוד ריקנית, איך להתמודד?

היי, אני אספר את זה ממש בקצרה . אני בת 17 עברתי בית ספר לפני שנתיים וחצי במטרה לשנות את חיי החברה שלי (שהיו רעים בכיתה ט׳ , לפני הייתי רגילה לחלוטין) וזה כי בכיתה ט התחלתי לפתח דיכאון כלפי המראה שלי ברמה שכל מה שחשבתי עליו כל היום היה איך רואים אותי, על האף שלי בעיקר, על זה שאני רזה מאוד ורציתי להשמין ועוד הרבה... כל היום ברמה של כלללל היום. התרחקתי מהחברות שהיו לי למרות שגם ככה זה היה חברויות צבועות אבל עדיין. נשארתי לבד. אבא שלי החליט להעביר אותי בית ספר והיום אני ביב׳, לצערי חשבתי שניסים ונפלאות יקרו איך שאכנס לבית ספר חדש אבל הדיכאון רק גבר והרגשתי כל כך ריקנית כל יום. הייתי בלחץ ללכת לבית ספר וששוב יראו אותי לבד, מאז ועד היום כל הפסקה אני בטלפון מחדש בקושי מתקשרת (גם אם כן ממש בקטנה) . אני מודה שהמצב שלי היום הרבה יותר טוב מהשנתיים הקודמות כיוון שלמרות זאת אני ילדה רציונלית וחושבת על התעודת בגרות שאקבל לבסוף ומבחינתי אני באה רק בשביל זה לבית ספר. עוד שנה אני מתגייסת... אני מפחדת ששוב לא יהיה לי חברים כי רכשתי לעצמי דימוי עצמי וחברתי נמוך במשך השנים האחרונות בבית ספר..... ועוד דבר, אני אפשר להגיד מאוהבת בילד מהכיתה שלי כבר מכיתה י׳ (הלכנו כמה פעמים לאנשיהו , זה היה הילד היחיד איתו דיברתי מהבית ספר בחופש הגדול) בקיצור כשהתחיל יא׳ לאט לאט התחלתי לא לדבר איתו... הוא דווקא ניסה אבל אני לא יכלתי ועד היום לא , ואתם שואלים למה? כי אני מפחדת פחד מוות שיחשוב שאני מכוערת ולא ירצה אותי, שיחשוב שהאף שלי מכוער או שפתאום יגעל מהמחשבה שהוא רצה אותי. (כן הוא קצת רצה אותי ואני אותו אז כשהיינו יוצאים, במפגשים האלה הייתי ממש משתדלת שלא יראה לי את האף מכל הכיוונים בעיקר מהפחד הענק...) הוא ילד מקובל יחסית, עם חברים מהכיתה יודע לדבר למרות זאת יש לו תכונות אופי מאוד דומות לשלי, ביישן קצת וחמוד , מאוד מתאים לי לפחות במחשבה שלי... גם אני ילדה משוגעת שעושה שטויות ומצחיקה, פשוט לא בבית ספר... יש לי כיום חברה אחת מהשכבה סיפור ארוך איך התחלנו לדבר אבל היא מעצבנת מאוד. לא מפרגנת וצרת עין קצת. מתי שיהיה לי חברות אחרות אני מתה כבר לא לדבר איתה. היא לא ראויה לחברה כמוני. בקיצור אני תמיד לבד בהפסקה והוא רואה אותי בטלפון רק, לא יודעת מה הוא חושב עליי כבר אני מתה לדבר איתו, הייתי מתה לצאת איתו לנשף אבל אפילו אליו אני לא רוצה ללכת כי אין לי תקשורת כמעט עם אף אחד מהשכבה והן גם בקושי רואים אותי כי אני תמיד בכיתה, בהפסקות ובלימודים, כמו דג שותקת לרוב למרות שזה נוגד את האופי שלי .... תסבירו לי מה לעשות...? קשה לי אני רוצה אותו חבר שלי אבל אני לא מסוגלת לדבר איתו אפילו להסתכל עליו מבלי לחשוב שהוא יראה אותי מכוערת ושלא ירצה אותי פתאום...... אין לי אומץ.... כל יום אני גם בוכה שאני לא יוצאת לנשף סיום למרות שכשהייתי קטנה רק חלמתי שזה יגיע......... אני מפחדת מהצבא רוצה אותו כחבר ועצובה מהמצב שלי בבית ספר וכולם חושבים שאני איזה דיכאונית או משהו נמאס לי.....