איך לצאת מהמצב הזה, איך להתקדם ולהצליח בחיים?

שלום לכולם
פרקתי כאן דברים מהלב, דברים שסיפרתי לאנשים בודדים וגם לא את כל הפרטים, זה די ארוך ואני מאוד אשמח שמי שמחליט להישאר ולקרוא הכל יענה ברצינות ויתן לי עצות טובות שיוכלו לעזור לי.
עוד משהו קטן לפני שאתם מתחילים, יש לי גישה די שלילית, מודה, אם אתם חושבים שלקרוא משהו עם תוכן שלילי לא יעשה לכם טוב אז אני מציע שלא תקראו.
טוב אז ככה בכוונה אני מתחיל מהילדות מפני שהבעיה יכולה להיות עוד מתקופה זו, אז ככה: בתור ילד הייתי די מפונק ויותר תלותי בהורים ככה גדלתי ועם הזמן, לצערי הרב פיתחתי בעיות של ביטחון עצמי (או שנולדתי עם זה), אני ילד טוב, שקט, ביישן, מופנם, ששומר דברים בפנים, ובמראה הייתי קצת שמנמן בנוסף אני גם די רגיש ונפגע מהר מה שעוד יותר מקשה עליי ובתור ילד לגדול עם בעייה כזאת זה די קשה, ככה גדלתי ואתם בטח יודעים שילדים הם לא תמיד מתנהגים יפה בלשון המעטה ותמיד יוצא שצחקו עליי מכל מיני סיבות לדוגמא שהייתי שמנמן או שסתם התאכזרו אליי מפני שהייתי מופנם, ביישן, שקט ורגיש, וחסר בטחון עצמי בנוסף בגלל שהייתי ככה תמיד נתפסתי כילד "חלש" (גם בגן אפילו) וגם מבחינת מורים שמשום מה גם חלקם התאכזרו אליי, כמו "למה לא עשית שיעורי בית" בצעקות ויחס משפיל ואני בתור ילד רגיש, פגיע וחסר בטחון לקחתי את זה די קשה ועובדה שמשום מה אני עד היום לא שוכח את הדברים האלו, אז ככה גדלתי עד לחטיבת הביניים והתיכון (ששם אני חייב לציין שהביטחון העצמי השתפר בהדרגה מעט אבל לא מספיק), עבר עוד זמן סיימתי תיכון (עם תעודת בגרות חלקית) ואז הגיע השלב של הצבא, אני בתור ילד של בית ומשפחה, אחד שלא יוצא מהבית בקושי, לא נפגש עם חברים (גם לא כלכך היה לי, לא הייתי "מקובל", בתיכון היו כמה שהסתובבתי איתם אבל הם לא באמת היום חברים שלי, אם לא הייתי מתקשר הם לא היו מתקשרים בחיים וכשזה חד צדדי זה לא הולך, אני לא רודף אחרי אף אחד) ורוב הזמן במחשב בבית פתאום "עקרו" אותי מהבית לצבא בתפקיד לוחם, הכל השתנה קיצוני, רחוק מאוד מהבית, מפקדים, משמעת, הסתגלות והתמודדות לבד בלי משפחה שנמצאת איתך פיזית שם, בלי אף אחד, פשוט לבד, תבינו הכל בא לי בבום אחד גדול, בנוסף בתקופה של סוף תיכון ובצבא ההורים שלי התגרשו (בצורה מגעילה ומכוערת) ולקחתי את זה די קשה אני די ילד של בית וברגע שההורים התגרשו הבית "נהרס" כל אחד לחוד בשלו לא כמו שהיה פעם משפחתיים וביחד, הרגשתי שהכל מתפרק ונהרס, והאמת כשההורים שלי היו ביחד למרות שהיינו משפחתיים וביחד, תמיד אבל תמיד היו ריבים בבית במשך כל תקופת הילדות שלי אני זוכר שבין הוריי היו הרבה ריבים, כעס, שנאה ופחד, גם אני פחדתי, פחדתי מאבא שלי שלא יעשה שטויות ויפגע במישהו מהמשפחה שלי, אני זוכר שהיו כמה מקרי אלימות לא כלפי, עליי לא הרימו יד בחיים אלא כלפי משפחתי, אני זוכר שבשבתות אבא שלי היה שותה הרבה מאבד עשתונות וכל טיפת חשיבה הגיונית ועושה שטויות, אני רק זוכר כמה אמא שלי סבלה ממנו כלכך הרבה שנים וזה כלכך עצוב לי, גם בתור ילד לראות ולחוות את כל הדברים המזעזעים האלו, לא פשוט ומצד שני, למרות שהמשפחה התפרקה אני גם סוג של שמח בשביל אמא שלי שמאז הגירושין ניהיה לה רק טוב ברוך השם בלי עין הרע. נחזור לתקופה של הצבא, היא הייתה לי ממש קשה אבל איכשהו עם עזרה של המשפחה (הרבה שיחות בטלפון) והתמודדות, שרדתי, למדתי הרבה מאוד דברים, הביטחון העצמי שלי השתפר עם הזמן, נהייתי חברותי, עצמאי, פתוח, הכרתי אנשים חדשים, התחלתי עם בנות, נהייתה לי חברה (הראשונה שלי, לפני זה לא הייתה אף אחת אפילו לא ידידות) ולמדתי להתמודד עם מצבים שונים חלקם קשים, ולמרות שהיה קשה ולא קל סיימתי את הצבא בתור לוחם 3 שנים, אבל דבר אחד לא השתנה והוא שאני רגיש ופגיע (לצערי הרב מאוד).
במהלך התקופות (יסודי, תיכון ובעיקר צבא) כל מה שסיפרתי עד עכשיו תמיד הייתי מדי פעם בדאונים מצב רוח ירוד, תחושת עצב גדולה, קשה לתאר במילים, כאילו עומד משהו בגרון ובא לבכות כי עצוב רע ולא טוב, ולפעמים ככה סתם ללא סיבה, פשוט עצוב וללא שמחת חיים, כמובן שהיו ויש תקופות יותר טובות אבל הרוב זה כמו שתיארתי (אל תדאגו אני לא הולך לעשות שטויות אם זה מה שזה נראה, יש לי כאן מחויבות כלפי המשפחה שלי, אני רק רוצה לצאת מכל המצב הזה שאני נמצא בו, להתקדם ולהצליח בחיים ולא לאכזב את עצמיבעיקר ואת המשפחה שלי) אני לא יודע למה זה, אם זה דיכאון או לא, או שכל זה נובע בגלל שאני רגיש? או אולי בגלל כל מה שעברתי עוד בכלל מהתקופה של הגן והלאה? (אציין שלמרות כל הקושי אף פעם לא הלכתי לפסיכולוג מפני שזה עולה המון כסף בסביבות ה 400 ₪ לפגישה וזה לא נראה לי הגיוני להשקיע סכום כזה לפגישה אחת, סכומים גדולים כאלה זה נראה פשוט שהם מנצלים חולשה של בנאדם והופכים אותה למכונת כסף משומנת, ודרך קופת חולים וצבא יש רק פסיכיאטר וזה לא בא בחשבון עם כל הכבוד אני לא פסיכי ולא רוצה שימלאו לי את התיק הרפואי בדברים כאלה, גם בצבא לא רציתי בגלל ללכת בגלל סיבה זו) קשה לי, גם בתקופה של אחרי הצבא (אני משוחרר שנה וחצי), התחלתי מועדפת במפעל סיימתי מועדפת שם, חתמתי אבטלה כמה חודשים לאחר מכן עבדתי שוב באיזה מפעל תקופה מאוד קצרה של חודש עזבתי שם כי לא מתאים לי (לא רוצה להיתקע בעבודה זמנית כל החיים שלי במיוחד שהעבודה הזאת היא מפעל מפני שזה גורם לי לרגשי נחיתות והרגשה של כישלון חורץ, עובדים בייצור כמו רובוטים מצאת החמה ועד אחרי השקיעה בשביל משכורת מינימום) ומאז אני לא עושה כלום, לא מוצא את עצמי, יושב בבית במשך חודשים ארוכים, לא מוצא שום כיוון, לא עבודה לא לימודים, סתם מתבזבז הזמן, כלכך הרבה זמן חיכיתי לאזרחות ומסתבר שהאזרחות לא כזאת דבש כמו שחשבתי... בנוסף אני חושב שאני לא טוב בכלום לא בעבודה (חוץ ממפעל וכבר אמרתי מה אני חושב על עבודה כזאת) ולא בלימודים (איך אלמד עם כל הבעיות קשב וריכוז, שגיליתי לאחרונה שיש לי? וגם תוספת זמן וכו? וגם אני לא יודע מה ללמוד ובכלל אני לא אוהב לימודים ולא יודע אם אני רואה את עצמי לומד עכשיו תואר במשך 4 שנים+- או יותר) ושבכל דבר שאני עושה אני נכשל, אין לי בגרות מלאה, בצבא לא הלך לי טוב כלכך, חברים אין לי, מלבד אלו שהכרתי בצבא והם גרים רחוק ממני ואנו נפגשים לעיתים רחוקות. גם ניסיתי להתקבל לעבודה באבטחה, לא הלך לא קיבלו אותי כי לא הלך לי שם במבחנים ובדינאמיקה קבוצתית כי אני נלחץ ולא מתפקד כמו שצריך, כנראה שצריך להיוולד עם תכונות מתאימות כדי להצליח ומי שאין לו תכונות של מנצחים נמצא בבעיה רצינית, עם כל הכישלונות האלו קשה לי להאמין בעצמי ולהגיד "אני יכול" כי אני לא. גם בעיות קשב וריכוז תוספת זמן וכו' דברים שמקשים עליי בהתנהלות היומיות ובכלל כל החיים, גדלתי במקום שהחינוך בו גרוע בלשון המעטה, אם זה גן, בית ספר וכל מה שקשור לזה ילד שצריך חיזוק מסויים במקום שיתנו לו כלים דורכים עליו וחושבים שהוא לא יוצלח. בנוסף בתקופת הצבא חברה שלי נכנסה להריון ועברה הפלה, זה ריסק אותי! לא רק זה, כל האכזבות והכישלונות שצברתי ושאני מאכזב את עצמי וגם מאכזב את המשפחה שלי שלא יצא ולא אצא ממני כלום, אני מרגיש אבוד, ללא תקווה, תחושת הייאוש גוברת מיום ליום, הפחד גובר, אין מי שידריך אותי ויכוון אותי, המשפחה שלי לא מבינה אותי בכלל הם כולם אומרים לי "תתחיל ללמוד", "תמצא עבודה" הלוואי וזה היה כזה פשוט כמו שהם מוציאים את זה מהפה שלהם.
בנוסף אני לא יכול שלא להתכחש לזה, אני נוטה לראות ולקבל דברים בצורה שלילית ברוב המקרים ואני עובד על לשנות את זה אבל זה לא הכי מצליח לי, וגם אני די חי בעבר אפשר להגיד, אם פגעו בי או משהו שלא הצליח לי אני אחשוב ויתקע על זה, המחשבות מהעבר לא מרפות ממני אני די קשור לעבר, בנוסף לגבי מסגרת עכשיו שאני חושב על זה אף פעם לא אהבתי מסגרת, אף פעם לא אהבתי לקום בבוקר מוקדם וללכת ללימודים או לצבא או לעבודה- לימודים/בית ספר הכריחו אותי לא אהבתי ללכת לשם זה היה סוג של סבל בשבילי, צבא גם סוג של הכריחו אותי אבל חצי כוח, עבודה כי חייב כדי לשרוד, ומצד שני חייב לעשות משהו מאשר לשבת בבית כל היום, אבל השאלה היא מה עושה אדם שלא אוהב מסגרת?
אני תוהה, מה יהיה איתי בעתיד? מה עם עבודה קבועה משפחה ילדים? העתיד נראה שחור וזה רק מדכא אותי יותר ויותר, לא עובר יום שאני לא חושב על זה, והאמת אם כבר הזכרתי ילדים אני אפילו לא יודע אם אני בכלל רוצה ילדים, במציאות שאני רואה שאנשים אין להם כסף לסגור את החודש ומשהו שממש אבל ממש גורם לי להתעצבן ולאי שקט פנימי זה שהורים שהמצב הכלכלי שלהם לא טוב כמו הרבה מאוד אנשים מבקשים כסף מהילדים שלהם, שלא תבינו לא נכון אני בעד לעזור, אבל להגיע למצב של לבקש כסף מהילד שלך באופן קבוע כשרק התחיל את החיים? כבר לזרוק עליו מינוס וחובות מה יהיה? איך הוא יבנה את החיים שלו אם ככה הוא מתחיל? אני תמיד אומר לעצמי שאם אני חס וחלילה בלי עין הרע אגיע למצב כזה אני לעולם לא אסלח לעצמי ואני שואל, למה להביא ילדים לעולם של סבל וכאב?.
תגידו לי אנשים, איך אני יוצא מכל המצב הזה? איך אני אתקדם ואצליח בחיים?
אני חייב להוסיף עוד משהו, בלי שום קשר אני גם נראה טוב, ומי שיראה אותי וידבר איתי יבין שאני שונה (לטובה) מהרבה מאוד אנשים ואני לא סתם אומר את זה, רק אני לא מבין איך זה שיש לי יתרונות ואני עדיין כישלון וכלום לא מצליח לי?
אשמח לשמוע תגובות של אנשים שהיו במצבים כאלו או דומים ויכולים לעזור לי מפני שאני כבר אובד עצות.
תודה לעוזרים.