היי אז ככה אני מרגיש ..
כבר תקופה שאני מרגיש עצבים לגביי המשפחה שלי ושנאה ובקושי מחליף איתם מילה כל יום שאני בבית אני מפוצץ מחשבות רעות תמיד הרגשתי שלא אכפת להם ממני ( אני האח הקטן במשפחה עד לפני 13 שנה ) בימים שהייתי למטה ומתוסכל כל כך עם המחשבות שלי ועם כל הדברים הקשים שעברתי בחיים אותם זה לא עניין בכלל ואפילו לא היו שואלים לשלומי ולא מנסים לפנות אליי ולהבין מאיפה ההרס עצמי שלי נובע יש לי משהוא שצרוב בזכרוני שכל פעם שאני נזכר בזה אני מתמלא זעם כלפיהם היה יום אחד שנפתח לי הראש ביום שישי וחזרתי הבית מבואס על החיים וישר התחילו להאשים אותי ואפילו לא טרחו להזמין לי אמבולנס ושכבתי במיטה מדמם על מגבת יומיים , עברו עליי ימים של גיהנום רק אני והמחשבות שלי ואותם זה לא עניין בכלל . זה גרם לי להתסגר עם העולם ולשנוא את כולם לא רק בבית .תמיד הייתי נשאר לבד בימי שישי עד היום בזמן שהם יושבים למטה אני נשאר עם הזעם והרס עצמי ושנאה גדולה כל כך כלפיהם , הייתי בורח מהבית ומוציא את הזעם שלי בחוץ שותה בערמות וכל הצרות נמשכות אליי רק כדי לברוח מהכאב החד הזה שיש לי בלב ואז המחשבות נופלות עליי וחזק על הדברים שאני עושה ואין בן אדם אחד בעולם הזה שיכול להבין אותי ככה אני מרגיש . כלפי חוץ אני נראה בסדר גמור אבל בפנים אני מרוסק מכאב ושנאה כלפי העולם ובמיוחד כלפיהם כי אני מאשים אותם בכל הנפילות שלי בחיים , ורק בגלל המחשבות הרעות שלי לא בא לי ללכת לעבודה ולא באלי לעשות כלום כאילו באלי להיכנע לחיים האלה ולהרים ידיים , אבל עם כל זה אני עדיין מנסה לשמור על החיוך ולהגיד תודה לאלוהים על כל הקשיים אבל בתקופה האחרונה אני מרגיש שגדול עליי להשאר חזק ואני מתחיל לוותר לעצמי ולתת להרס ולכל הדברים הקשים שעברתי בחיים לנצח ..
אשמח לעצה ולמשהוא שאוכל להאיחז בו
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות