אני כבר נואשת לעזרה, כמה שניסיתי ואין לי פתרון לכלום. מה לעשות כדי לקבל שקט נפשי מהבית הזה?

מאז שאני זוכרת את עצמי אני עוזרת לאמא שלי בהכל, בגיל 7 נולדו לי 2 אחים קטנים והייתי שומרת עליהם (זה התחיל מגיל 10-11 בערך) מאכילה, מנקה, מבשלת, עושה הכל לקראת שבת.
לפני שנתיים נולד לי עוד אח, אני בעצמי גידלתי אותו(ואת שאר האחים), לא יוצאת עם חברות, מאחרת כל בוקר לבית ספר, מתמודדת עם צרחות של רעב כי אמא בסידורים והוא לא רוצה בקבוק (זה יכל היה להיות כמה שעות טובות עד שהוא נרדם מבכי). בשנה האחרונה גדלתי (17) ונולד לי עוד אח קטן, הבנתי שזה כבר נמאס עליי, התחלתי להרגיש כמה זה מעיק ולוקח לי חצי מהחיים.
אחי הגדול (גדול ממני בשנתיים-19) אף פעם לא עזר לי בכלום, היה מעיר את הילדים משינה, אבא שלי בעבודה היה אומר לי לדאוג להתקשר אליו כל שעה ולבדוק מה הוא היה עושה, או שאם אמא שלי לא היתה עונה לו הוא היה מתקשר אליי (כל שעה- חצי שעה הוא אשכרה היה מתקשר), וחוץ מזה אבא בכלל לא היה בבית-רק בעבודה. אני צריכה לטפל ב4-3 ילדים קטנים ותוך כדי לדאוג לכל המשפחה הזאת!
בגלל שאנחנו הרבה אחים, לכל אחד יש את הבעיות שאמא צריכה לדאוג להם כמו- תור לרופא, תור לעורך דין, תור לפסיכיאטר, פגישה עם המורים, קניות, סידורים של העבודה, באותו זמן היא הייתה לומדת פעם-פעמיים בשבוע למשך יום שלם, וכו וכו.
מהלב הטוב והתמים שלי הסכמתי שכולם ידרכו עליי, כי חשבתי שאני כל יכול, שהכי קל לכולם לזרוק עליי הכל כי אדע איך להסתדר, הייתי העמוד שמחזיק תמשפחה הזאת.
בשנה האחרונה זה באמת התפוצץ, כל העומס הרגשי, פיתחתי הפרעות אכילה, גם בילדות שלי הייתי ילדה עם בעיות רגשיות וחברתיות, דימוי עצמי נמוך. הפסקתי לעזור כמו פעם, אני מרשה לעצמי לקחת יום שלם במיטה, לצאת עם חברות, לדאוג רק לעצמי, אבל כן הייתי קמה לעזור אם הייתה מבקשת.
ומאז אמא שלי שונאת אותי, היא לא מעריכה את כל מה שעשיתי, אף פעם אף אחד לא העריך אותי, תמיד עליי היו צועקים ואת אחים שלי מצ'פרים. בקיצור, אני המקום של אמא שלי להוציא עליו את כל העצבים והתמודדות של הבית הזה (גם אבא שלי בשבילה אדם לא פשוט, הם חייבים להתגרש).
אם נגיד יום אחד שלם אני לא עוזרת לה היא לא מדברת איתי ולא אכפת לה ממני, מתנהגת אליי כאילו אני זבל וצועקת עליי.
אין לי כוח כבר, אין. אני אציין שבשנה האחרונה קיבלתי מלא שיחות עם היועצת, דיאטנית ( היה לי איפה לשתף) ובנוסף, פנינו לרווחה לקבל עזרה של פסיכולוגית וקיבלנו, השיחות שם כן עזרו באותם ימים, אבל נעלם להם מהראש אחרי כמה ימים. אמא שלי תמיד הייתה נכנסת בי כשהייתי מדברת ואומרת שלא הייתה לי ילדות, ואני הייתי עושה הכל, היא הייתה אומרת לי "אפשר לחשוב כמה עשית" או "לכי תתלונני לרווחה". מיליון פעם ביקשתי לעבור לפנימייה/סבתא שלי אבל כמובן שהם לא יסכימו לי בחיים כי הם פרמיטיביים ואם אני אעזוב תבית לא תהיה להם עוזרת בבייביסיטר ומנקה.
דבר אחרון- אל תגידו בבקשה תתמודי, עוד שנה צהל, הגיוס שלי הוא עוד שנתיים ואין מצב שאני אתמודד ככה, אני פשוט אתמוטט נפשית.

תודה לכל מי שקרא עד הסוף, מעריכה ⁦❤️⁩