חיים בצל הטראומה. האם אפשר לצאת מהתסבוכת הזאת?

כל הילדות שלי לתוך תקופת הנעורים עד גיל 16 (נפסק עם התערבות הרשויות) סבלתי מאלימות בבית, מכות מאבא ושתיקה והדחקה של האמא. מגיל 20 אני סובלת מפוסט טראומה ודחק פוסט טראומטי חריף, 12 שנים מתמודדת עם דחק פוסט טראומטי מתוכן עשר שנים לא יכולה לעבוד, חיה על פיצויים מהמדינה.
לאורך תקופת התיכון סבלתי גם מהצקות בבית הספר בכיתה ולעגו לי לעיתים גם בנושא הילדה המוכה.
עברתי תחת עשרות טיפולים בחיי, אך לא קיבלתי מענה ממוקד לאותו PTSD (דחק פוסט טראומטי)
זה לא מספיק להיות הורים שמאוד אוהבים ומחבקים, אבל אם משהו לא מוצא חן בעיניהם - אלימים ונבזיים. האבא בזמנו פיזית ומילולית, והאמא כאמור בהתנהגות אלימה מזלזלת, ונותנת יד להפקר.

הנגיעות והחיבוקים ש"מרח" עלי במספר רב של מקרים האם נועדו להסוות את כוונתו לבצע מעשה מגונה או לא..
עד היום אין לי מושג אם ידיו החליקו על איברי המוצנעים במזיד, או שוגג.

בכל מריבה בנושא ההפקרה שלה את דמי, לא בחלה אמא בשום אמצעים ואף עשתה שימוש במכאובים אישיים נוספים שלי פרט לטראומת הילדות מהבית ופשוט הטיחה בפניי את ה"חולשות" ו"הכישלונות" שלי בחיים, אשר מלכתחילה נבעו מהתמודדות עם הטראומה שעברתי תחת חסותה, במטרה לנגח, וכדי להרע לי.

בשעת מחלוקת היא תמיד צועקת וצעקה לי כמה אני אפס, לעגה לי על מצב זוגי לוקה בחסר, משווה אותי לאנשים בגילי ולהצלחה שלהם תוך כדי התעלמות מוחלטת מהעובדה שיצאתי כזו עלובה כי אין לי אמונה בעצמי עקב התנאים האיומים באמצעותם חונכתי. (האבא אמנם מעולם לא הטיח בפני עלבונות בסגנון פסים אישיים, אך לא חסר לו דיבור בוטה) אומרת לי ללכת להוסטל ולעוף מהבית.

איך מעלה בדעתה שאני אעזוב את הבית? אין לי לאן ללכת, וזה בגלל המצב הלא מתפקד שלי, שנוצר תודות לה ובין השאר גם מחדל ואחריות מלאה שלה.

במהלך השנים ולעיני המשברים הקשים שלי לפעמים בכתה וצעקה: "אני מאבדת את הילדה." "איך אני אחיה בלעדייך." "הורים לא מתגברים על אובדן של ילד."

אבל כשנכנסנו למריבות על רקע הטראומה: "מתי תממשי את האיומים שלך ות.תאבדי, חבל שאבא הציל אותך מניסיון התאבדוט, מגיע לך המכות שהוא נתן לך. עופי מהבית, לכי להוסטל מה את עושה איתנו."
דו פרצופיות לשמה.

אבא חושב שיש לי איזו בעיה פנימית של כעס על העולם, וכמוהו גם האמא. הם אינם מודעים לנזק שגרמו וגם לא למידה שלו.

להוליד ילדה, להחריב לה את הילדות. את ההווה והעתיד, היא גדלה להיות מקולקלת מהגועל שהאכלתם אותה, ועכשיו טינה כלפיה בזמן שהמצב הזה שיקוף של מה שעשיתם?

בוא נמשיך לזרות מלח על פצעיה, במקום לקחת אחריות.
אתם הורים, אנשים מבוגרים, קחו אחריות על הטעויות שלכם, טעויות מרות.

"את חולה." "לא...את החולה. מי מביננו הייתה על כדורים?"
גוררת אותי לפסיכיאטר כדי שירשום לי כדורים ואחר כך לועגת לי שלקחתי אותם..

בהרבה מובנים מרגישה שבחיים האלה "נדפקתי" ואיפשהו היה כתוב, היה ידוע מראש שאין לי סיכוי לצאת מהמצב הזה לאור העובדה שנולדתי למשפחה מתעללת.
עם משפחה כזו מי צריך אויבים? או חברים...
איך אוכל אי פעם לבטוח באיש אם אפילו לא היתה משפחה להסתמך עליה?

אין לי אמון וגם ויתרתי עליו, אז אעריך אם יימנעו כאן מאיחולים של "למצוא מישהו לחיות איתו ולצאת מהמצב." תודה מכל הלב אבל זה מאוד לא ריאלי, ואבוד.

אין לאן ללכת אין מאיפה להתחיל, תלות כלכלית בל נשכח נכות נפשית אובדן כושר עבודה ופרנסה פלוס שיעבוד בשל יוקר המחיה- למי שנולדה הורגלה וגדלה לתוך עיר במרכז...
אני לא יודעת איך משלמים חשבונות ארנונה ושכר דירה.
לא התבגרתי כי נלקחה ממני הילדות בצורה אכזרית, אני לא יודעת חצי דבר על החיים האמיתיים.
אין לי גרוש על הנשמה, אין לי כוח נפשי.
אין לי יותר חברות כי מרגישה בודדה גם בתוך הביחד, לכן בורחת ונעלמת. אין לי הרבה אנשים בחיי מלבד מכרות ומכרים.

ניסיון השיקום האחרון שלי נסגר משום שנותני השירות טענו שאיני נענית לו, לאחר הסבר כי סל השיקום ניתן למשתקם בתנאי שיהיה במעקב פסיכיאטרי. (מפאת ניסיון רב ומר, איני מעוניינת בכזה שוב)
אם יהיו תגובות שיניחו שהאבא לא ניגש לסדנאות טיפול בכעסים אז זו טעות, בעבר הוא ניגש, לצערי אנשים לא משתנים.
אם יגיעו תגובות שגורסות כי הגיע הזמן לצאת מהבית (כמובן שזה ראוי לעזוב את הבית) וההורים לא חייבים לי דבר- מבחינתי הם חייבים לי כל דבר, גמרו את מעט החיים שהיו לי ממילא. אני לא מתפקדת, לא מצליחה לצאת משם אין לי איש מלבדי. זוג אנשים מלאים בעצמם, ויש לי רק את עצמי.

לימים חשבתי שהם מנסים להכות על חטא, אבל רוצים רק להרוס לי עוד את החיים באיומים.
לפעמים למרות כל השנים, כואב להסתכל למציאות הזו בעיניים, כואב להאמין שזו אני....
מביטה על מכרים או אנשים אחרים בגילי ומרגישה רגשות של קנאה או לכאורה נתפס לי מוזר, איך לא סבלו בביתם שלהם.? נכון, על המצח לא כתוב "ספגו אלימות בבית" או לא- אבל הורגלתי להעלות תהיות, ולהשוות אותי לאחרים לחפש מה עבר ולא עבר עליהם כי גדלתי במחשבות שכך נוהגים עם ילדים, לא ידעתי משהו אחר ולא הכרתי משהו אחר...עודני עסוקה בצורות החיים.

ברור שכאן לא אמורים לפתור לי את הבעיות, אבל השאלה היא מה אפשר לעשות? האם אפשרי לצאת מהתסבוכת הכואבת הזאת למרות הכל?
(מתוך בחירה ורצון חופשי שלי: בשנה האחרונה לעיתים ישנה מחוץ לבית, ברחוב. כהעדפה על בית הזוועות.)
מתדרדר מצבי הנפשי
2 נגד 1
ממחזרים את מסכת ההתעלות מהעבר..
איש לא יודע באמת מה עובר עליי
רוב החיים שלי היו רצף של טראומות, אני כבר יודעת שאין עתיד, רק לא רוצה לסבול...
לצערי מווט המפלט היחיד שאני יכולה לחשוב עליו.
לאן אפשר ללכת? בבקשה..
שוב על סף תהום.