האם לצאת מהצבא? לא מרגיש חי ולא מרגיש שדברים ישתפרו

זה מאוד ארוך אבל אני באמת במצוקה ומבקש שתקראו זה יכול להתדרדר לעניין קריטי של חיים ומוות :(
לפני שנה וחודש התגייסתי (אחרי מאבק כושל של חצי שנה עם מיטב על קבלת מיונים לתפקידים ספציפים, ללא הצלחה לא נתנו לי הזדמנות אפילו לנסות את המיון) והקדמת גיוס ב4 חודשים שדפקו לי בלי שום סיבה (מדצמבר לאוגוסט), עשרות מכתבים ובקשות לדחיית גיוס ללא הצלחה שוב... ואכזבה שלא הספקתי להתאפס על החיים שלי אחרי התיכון. טירונות כללית היה סבבה רצח ומאז סוף הטירונות שובצתי לתפקיד ג'וב של פקיד במשרד שבתמימותי הרבה לא סירבתי אליו כי לא רציתי "לעשות בעיות" בשאיפה בהמשך להעלות פרופיל ולעלות לקרבי.
בתקופת הסדיר החלה התדרדרות קשה במצב הנפשי שלי, כל מה שביקשתי זה חוויה צבאית אמיתית בקרבי ושיתנו לי את ההזדמנות הזאת להוכיח לעצמי. קיבלתי מפקדים שלא ממליצים על המעבר, רק בנות במשרד שאין לי שום נושא שיחה משותף איתן או שום חיבור כלשהו שאני רוצה חלק בו, תפקיד יומיות עד שעה מאוחרת שלא מאפשר לי לעשות משהו מועיל עם החיים שלי כמו פסיכומטרי או קורסים אחה"צ או אפילו עבודה. שלא תבינו לא נכון, אני הכי לא מפונק והכי רוצה בסיס סגור ואני אשמח לסגור שבתות על ימין ועל שמאל ולהתחבר לאנשים ולעבור מסעות וחוויות ואני הכי אוהב פיזיות ואימונים וכל החיים שלי הייתי פעיל ספורטיבית. בקיצור בשנה הזאת נלחמתי על העלאת הפרופיל שלי והמון רופאים וטיפולים וטרטורים והמתנה מאוד מאוד מאוד ארוכה ומיותרת,
צה"ל אכזב אותי עשרות פעמים בהתנהלות המסורבלת והמקובעת ופגע לי בהסתכלות על צה"ל בעוד שהרצון שלי לקרבי רק התגבר. הגשתי את הטופס מעבר וכל העניין הזה תקוע והסיכויים שלי לעבור יורדים מיום ליום. התחלתי להיות בדיכאון, עייפות תמידית גם אחרי 10 שעות שינה, רצון להיעלם ותחושת זמן איטית. אני גם בן אדם מאוד יצירתי ומפוצץ ברעיונות על שיפור דברים וחשיבה מחוץ לקופסה רק שכל רעיון שהצעתי נדחה עשרות פעמים על ידי הקצינים האחראים עליי כי הם העדיפו משהו אחר מה שפגע לי בביטחון. הפסקתי לסמוך על אנשים אני מסרב להיפגש עם חברים ומרחיק כל מי שבחיים שלי זה כולל משפחה. הדיכאון שלי הפך להיות מאוד אינטנסיבי כי המחשבות שלי תמיד מחמירות את זה ואומרות לי שלא עשיתי מספיק בשביל המעבר לקרבי ובגלל זה אני תקוע. חשוב לי להדגיש שהידרדרות במצב שלי היא לא בגלל התנאים בבסיס פתוח או היחס של הקצינים אלא היא נובעת מהתסכול שלי על בזבוז זמן במקום מסויים בעוד שיש מקום אחר שיש לי רצון להגיע אליו ורק שמים לי רגליים. אני מצליח להיאחז בפעילויות כמו מכון כושר 5 פעמים בשבוע וקורסים שאני עושה ולומד לבד בסופשים בבית. אני כל כך רוצה לתרום בקרבי וכל כך שונא לתרום בתור ג'ובניק ואז יש מסגרת כמו צה"ל שלא שמה על זה ומבחינתה שאני אהיה ג'ובניק כל השירות ויאללה ביי.
לא משנה כמה התחננתי ודרשתי והראיתי את המוטיבציה שלי, הקצינים האחראיים בדעות משלהם ומנצלים את הכוח בדרגות כדי להשאיר אותי.
אני בן אדם שצריך משמעות בחיים וההכשרה בקרבי עם מסעות אימונים חברים משפחה צבאית זה משהו שאני מרגיש שייתן לי איזשהו ערך מוסף לחיים בהקשר של עיצוב אישיות ויכולות הנהגה, בנוסף גם העלאת ביטחון. אין לי שום בעיה להגיד חלק מהדברים כאן לקב"ן ולצאת על נפשי וזה גם לא ישפיע על האזרחות שלי כי אני מתכוון לחיות בחו"ל אבל אני כן רוצה איזשהי חוויה מהמדינה שתבגר אותי ותבנה אותי ואני כרגע מרגיש כמו בעבודה בכל משרד בחברה יותר מזה, עבודה שלא תורמת לי שום ערך. אני בטבע שלי תמיד אוהב ללמוד דברים חדשים ולהרחיב את הכישורים שלי ואני קורא המון יש לי ידע רחב מאוד ואני מרגיש כל כך עצוב ברמה שזה הנקודה הכי נמוכה בחיים שלי וכל יום יורד לי הרצון לחיות. התקופה הזאת חישלה אותי מאוד אבל גם סוג של הרסה אותי כי אני לא מרגיש חי ולא מרגיש שדברים ישתפרו.
אם חסרים פרטים תשאלו ואענה :)