מרגישה אבודה בעולם מסובך

קראתי לעצמי בכינוי כבשה ולא בשם שלי כי אני מרגישה שאני נסחפת עם הזרם, אבודה בתוך החלטות וחוקים של אחרים , פחדנית מכדי לקחת פיקוד על החיים שלי. באופן כללי אני מתוסבכת אבל כרגע , אני ממש מוצפת וחייבת לפרוק אחרת אוציא את זה על עצמי. בגדול, אני בפרשת דרכים. זו הבעיה העכשווית, שהמוח שלי מתעסק בה עכשיו אבל אני די בטוחה שהמטרה האמיתית , הנסתרת שברקע, שהיא מטרת חיי האמתית ,זה לבנות לעצמי דימוי עצמי. נראה לי שהבעיה , ממש מקור הבעיה של כולם או השאיפה של כולם היא דימוי עצמי. כולנו נולדים עם חסרונות ויתרונות והבדלים גנטיים ויחס סביבה שונה והכל משפיע על דבר מרכזי אחד- תחושת הערך שלנו או במילים אחרות הדימוי העצמי. השאיפה של כולנו זה להשיג דמוי עצמי גבוהה,לא? זה הרי האושר שכולם מדברים עליו. בין אם הוא מושג באמצעים חומריים כמו מכונית יקרה ומעמד מכובד ובין אם בתחושת משמעות שמגיעה מהתנדבות ועזרה לזולת. כולנו נאבקים כדי לבנות לעצמנו ערך עצמי גבוהה. עוד דוג'-יש כאלה שנולדו עם נכות/פיגור/הפרעה נפשית והתגברו על זה והצליחו בחיים ויש כאלה שנולדו בריאים לגמרי ואפילו הגיעו לגדולה אבל התאבדו אחרי מסכת התעללות של שנים ספורות/לחץ ציבורי וזה מוכיח שדימוי עצמי זה הכל כי הוא מקרין גם על ביטחון עצמי. בקיצור הבנתם. אם אין לך אמונה בעצמך ובכוחות שלך למרות נקודת ההתחלה שלך , אתה פחות תצליח בחיים למרות שאולי יש בך את כל הכישרונות שבעולם לכן אני רוצה להתחיל מהדימוי העצמי שלי ואחר כך אסביר על הקונפליקטים הקונקרטיים. אני מזהירה מראש שאני כותבת הרבה ושזה יהיה ארוך אבל מאוד אעריך אם תקראו ותגיבו. הדימוי העצמי שלי היה מאז ומתמיד חלש ומוחלש מהסביבה על רקע בעיות שונות. בכיתה ג' אבחנו אותי עם בעיות קשב וריכוז , התנהגות ביזארית, דיסקלקוליה, אישיות לא חברותית ועוד הגדרות נחמדות כאלה. בנוסף, המראה שלי לא תרם למקובלות , הייתי מה שמכנים חננה ולא היו לי הרבה חברות. גם המיקום שלי במשפחה - הקטנה - תרם לדימוי הזה של האפסית כי מגיל קטן ההורים שלי מכוונה טובה כמובן תמיד עזרו לי ולוו אותי לכל מקום, נתנו לי עזרה והגנו עלי מכל קושי. לאט לאט ,התחלתי להרגיש בנוח במשבצת של התלויה והתלותית. כמובן שניסיתי דברים לבד והצבתי לעצמי אתגרים אבל בשנייה שהבעתי מורת רוח ,לא דחפו אותי להצליח אלא אמרו לי "זה לא בשבילך, תנסי להשיג פטור/הקלות" או "זו תקופה,זה יעבור". אמא שלי אפילו הציעה לי כמה פעמים שהיא תעשה את העבודה הלימודית עבורי וברור שהסכמתי. אני מודעת לזה שכל ילד שני במדינה הזאת מקבל הגדרה של מאובחן ושאין בזה כבר בושה אבל בכל זאת, התחושה שלי היא שזה הטיל כתם על הרמה הקוגנטיבית שלי ,על הערך שלי, שזה סימן אותי בתוך קבוצת המוחלשים ומה שהכניס למשפחה שלי את הפחד הגורלי הזה של "מה יהיה איתי" ועוד היום שהחברה מאוד אקדמית. בכל מקרה, ככה השנים עברו בלי שהשגתי תחושת מסוגלות. כל הצלחה/מחמאה קטנה שהשגתי זלזלתי בה ונמנעתי ממשיכת תשומת לב. הדבר היחיד שבאמת בורכתי בו והצלחתי בו בלי מאמץ הוא כישרון השירה שלי אבל היה לי פחד במה רציני שעצר את זה מלהתפתח. כשיצאתי אחרי השירות הלאומי לשוק העבודה , גיליתי שהיכולת התעסוקתית שלי בשפל בגלל הקושי להתרכז. (רטלין מעולם לא עזר). פקטור נוסף שהחליש לי את הדימוי העצמי מגיל קטן זו העובדה שנולדתי עם הזעת יתר בידיים וברגליים, בעיה די נפוצה אבל מאוד מבודדת ומביכה. אני עד היום לא יכולה לעשות דברים בסיסיים בלי שהגוף שלי יבגוד בי ויתחיל על דעת עצמו להפעיל את הסאונה הפנימית וזה מביך ומתסכל ומבהיל ודוחה ומאלץ לחשוב כל פעם על פתרונות מאולתרים בכל יציאה/דייט/מפגש חברתי. אפילו נגינה בגיטרה נמאסה עלי בגלל הקושי והלכלוך שזה מייצר וכמובן, הפחד שיראו שאני אשכרה מזיעה בידיים. רוב החברות שלי לא יודעות מזה אבל ההורים שלי , שכן יודעים , לא מבינים לגמרי את תהום הבעיה. הם חושבים שאין לי מה להסתיר , הם מציעים לי את המזגן כפתרון או אומרים שהבעיה היא בכלל במזג האוויר , שזה הדבר הכי הזוי שאפשר להגיד כי טמפרטורה חיצונית לא משפיעה על פעילות מוחית, זה הזוי שהם בכלל אומרים כזה דבר. אפילו הדיבור על זה מכאיב כי אני מדברת על מים, כמו צינור מהידיים והרגליים וזה משהו שאם לא הייתי נולדת איתו , הייתי בטוחה שלא קיים במציאות , שזה איזה קללה זוועתית מסרט אימה אז מי ירצה אותי ככה. אני יודעת שאני לא באמת נכה אבל זה לא עוזר לי , אני רק נעשית כבויה כשאני חושבת על הבן זוג שלי , המסכן שאני לא אתן לו לגעת בי כשהידיים שלי יזיעו ובטח ובטח שלא אגע בו ואולי גם אתעצבן עליו אם הוא יגיד לי שזה לא מפריע לו ואגעל מעצמי כל הפעמים בהם אצטרך להסתיר עד שהוא יגלה או עד שאגלה בעצמי ואתפלל שהוא לא יברח מרוב גועל. ברור שחשבתי על ניתוח ואני עדיין חושבת על זה לפעמים אבל בשיחה שעשיתי ממש לאחרונה הבנתי שזו לא אופציה מומלצת ואם אעשה בוטוקס לבלוטות הזיעה שזו האופציה הלא ניתוחית ,זה יהיה רק זמני וזה עולה הרבה כסף.
טוב, חפרתי..עכשיו , אחרי שפרקתי אעבור לבעיות היותר "רשמיות", שבגדול יש יותר איך לעזור לי בהם כי הדימוי העצמי שלי כנראה מרוסק תמידית - התלבטויות בזהות. התלבטות דתית מול חילונית- גדלתי בבית דתי ובהתחלה, זה היה בסדר כי ילדים לא מחפשים היגיון וזה אפילו חיזק אותי בהקשר של הכל לטובה, יש לי משמעות מהבורא , העולם הזה רוחני וכל זה חימם לי את הלב ובחרתי להתמקד בצדדים המחזקים והטובים אבל כשהתבגרתי לאט לאט התחלתי להתרחק רק שלא עשיתי את זה מסודר אז ההחלטה השאירה אותי במצב ביניים מוזר שאני חלק מהדברים שומרת וחלק לא, מה שנקרא בשפת העם -מסורתית. מפה לשם, הבנתי שזה לא באמת מקובל כי לחלק הדתי בציבור זה מילה מכובסת לדתל"ש ולחלק החילוני זה אחיזה דתית שמשום מה לא מתנערים ממנה והיא מפחידה בחוסר היציבות/קביעות שלה. אפילו עכשיו המורא מפני אלוקים לא עוזב אותי ואני כל הזמן בלבטים ופחדים וזה גורם לי כל כמה חודשים לשנות הגדרה - מדתיה ביום שבת אני הופכת למסורתית בצום גדליה ולחילונית גמורה בשלושת השבועות. כאילו אני צריכה עוד דפקט להסתיר מהעולם/בן זוג פוטנציאלי. עכשיו בקשר ללימודים יש לי התלבטות בין לימודים עכשווים שאני התחלתי לבין העתיד האפשרי. התחלתי לימודי אומנות. אני אמורה להתחיל שנה שלישית עכשיו ואם אמשיך שם למרות הסבל , אז כשאסיים בשנה הבאה 3 שנים יהיו לי 2 שנים נוספות-אחת סטא'ג והאחרת השלמות. אם יהיה לי אומץ אעזוב אבל אני לא יודעת לאיזה כיוון אפנה והעובדה שאין תחום שמושך אותי במיוחד מפחיד עוד יותר כי הוא מעורר תחושה שאין לי מה להציע לעולם , שאין לי יכולות לימודיות, שאין לי מקום, שאולי לאלוקים בכלל אין תוכנית בשבילי ושאני באמת לבד מול העולם המטורף הזה. גיליתי שאני גם מאוד שלילית, כל מקצוע שאני שוקלת אני מיד נותנת לו דחיה על בסיס לא חכם ומתגונן: פסיכולוגיה-מתיש מדי, עריכת דין/היסטוריה- חופר מדי, מדריכת טיולים- כולל יציאות לחום וזה לא מתאים במצבי כי זה יתרום להזעה, טבחות - כנ"ל קואצינ'ג - רק אעבוד על הלקוחות שאני בן אדם יציב, הוראה-יבריח אותי אחרי 5 שנים תזונה-צריך לזה סטטיסטיקה וזה מלא חומר וככה , אני מוצאת סיבות לא להתחייב. כמובן שחשבתי על שירה כי זה הכישרון שלי אבל פחד הבמה והעובדה שצריך ללמוד את התאוריה שנשמעת לי קשה והחובה לנגן בכלי נגינה -שימוש בידיים..לא סתם הזנחתי את זה כל השנים, בניתי חומות התנגדות חזקות כדי לומר לעצמי שזה לא הכיוון שלי אבל אני תוהה האם יש אפשרות ללמוד שירה בלי ללמוד את התאוריה או עם כלי נגינה ואולי אם כן,אוכל להיות טובה במשהו סוף כל סוף ולחוש חשובה ולא חסרת ערך. ובעניין הזוגיות בטח כבר הבנתם שגם זה די חסר סיכוי כי מפלצת בעייתית כמוני תציב לזה הרים וגבעות לפני שתסמוך על מישהו למרות שאני יודעת שעמוק בפנים אני כן רוצה לאהוב ולהיות נאהבת ואם לא הייתי אני עצמי , עם כל הבעיות והתיקים הללו, אני יודעת שהייתי בזוגיות היום אולי אפילו נשואה אבל זה לא כזה פשוט כשאין לי שום דבר טוב להציע אז אני אפילו לא יוצאת כרגע ומשכנעת את עצמי שעדיף לי לבד. סליחה שחפרתי ותודה למי שקרא עד עכשיו. אשמח לכל תגובה עצה , בעיקר מכאלה שגם סובלים או סבלו מאותם קשיים אבל גם מכאלה שלא.