טראומה מהבית, איך להתמודד?

כל הילדות שלי לתוך תקופת הנעורים עד גיל 16 (נפסק עם התערבות הרשויות) סבלתי מאלימות בבית, מכות מאבא ושתיקה והדחקה של האמא. מגיל 20 אני סובלת מפוסט טראומה ודחק פוסט טראומטי חריף, 12 שנים מתמודדת עם דחק פוסט טראומטי מתוכן עשר שנים לא יכולה לעבוד, חיה על פיצויים מהמדינה. לאורך תקופת התיכון סבלתי גם מהצקות בבית הספר בכיתה ולעגו לי לעיתים גם בנושא הילדה המוכה.
עברתי תחת עשרות טיפולים בחיי, אך לא קיבלתי מענה ממוקד לאותו PTSD (דחק פוסט טראומטי)

זה לא בדיוק מספיק להיות הורים שמאוד אוהבים ומחבקים, אבל אם משהו לא מוצא חן בעיניהם - אלימים ונבזיים. האבא בזמנו פיזית ומילולית, והאמא כאמור בהתנהגות אלימה מזלזלת, ונותנת יד להפקר.

הנגיעות והחיבוקים ש"מרח" עלי במספר רב של מקרים האם נועדו להסוות את כוונתו לבצע מעשה מגונה או לא..
עד היום אין לי מושג אם ידיו החליקו על איברי המוצנעים במזיד, או שוגג.

בכל מריבה בנושא הפקר הדם שלי בידה, לא בחלה אמא בשום אמצעים ואף עשתה שימוש במכאובים אישיים נוספים שלי פרט לטראומת הילדות מהבית ופשוט הטיחה בפניי את ה"חולשות" ו"הכישלונות" שלי בחיים, אשר מלכתחילה נבעו מהתמודדות עם הטראומה שעברתי תחת חסותה, במטרה לנגח, וכדי להרע לי.

בשעת מחלוקת היא תמיד צועקת וצעקה לי כמה אני אפס, לועגת על מצב זוגי לוקה בחסר וקוראת לי בתולה משווה אותי לאנשים בגילי ולהצלחה שלהם תוך כדי התעלמות מוחלטת מהעובדה שיצאתי כזו עולב כי אין לי אמונה בעצמי עקב הנסיבות האיומות בהן גדלתי (האבא אמנם מעולם לא הטיח בפני עלבונות בסגנון פסים אישיים, אך לא חסר לו דיבור בוטה) אומרת לי ללכת להוסטל ולעוף מהבית.

איך מעלה בדעתה שאני אעזוב? אין לי לאן ללכת, וזה בגלל המצב הלא מתפקד שלי, שנוצר תודות לה וגם מחדל ואחריות מלאה שלה.
במהלך השנים ולעיני המשברים הקשים שלי לפעמים בכתה וצעקה: "אני מאבדת את הילדה." "איך אני אחיה בלעדייך." "הורים לא מתגברים על אובדן של ילד."

אבל כשנכנסנו למריבות על רקע הטראומה: "מתי תממשי את האיומים שלך ותתאבדי, חבל שאבא הציל אותך מניסיון התאבדות, מגיע לך המכות שהוא נתן לך. עופי מהבית, לכי להוסטל מה את עושה איתנו."

אבא חושב שיש לי איזו בעיה פנימית של כעס מיותר על העולם, וכמוהו גם האמא. אין להם מודעות לנזק שגרמו וגם לא למידה שלו.

להוליד ילדה, להחריב לה את הילדות. את ההווה והעתיד, היא גדלה להיות מקולקלת מהגועל שהאכלתם אותה, ועכשיו טינה כלפיה בזמן שהמצב הזה שיקוף של מה שעשיתם? בוא נמשיך לזרות מלח על פצעיה, במקום לקחת אחריות.
אתם הורים, אנשים מבוגרים, קחו אחריות על הטעויות שלכם, טעויות מרות.

"את חולה." "לא...את החולה. מי מביננו הייתה על כדורים?"
גוררת אותי לפסיכיאטר כדי שירשום לי כדורים ואחר כך לועגת לי שלקחתי אותם..

עם משפחה כזו מי צריך אויבים? או חברים...איך אפשר אי פעם לבטוח באנשים
אם אפילו לא היתה משפחה להסתמך עליה?

מעולם לא התחזקתי לכדי יכולת, כוח מינימלי להרים את עצמי לקחת את הרגליים וללכת, מדובר פה על תלות כלכלית בל נשכח נכות נפשית אובדן כושר עבודה, היעדר משאבים ועצמאות פלוס שיעבוד בשל יוקר המחיה למי שנולדה הורגלה וגדלה לתוך עיר במרכז.

לא התבגרתי כי נלקחה ממני הילדות, אני לא יודעת חצי דבר על החיים האמיתיים. עם כוחות נפשיים דלים לאור הנסיבות איני בנויה להתפרנס בכבוד.
אין לי יותר חברות כי מרגישה בודדה בתוך הביחד, ולכן בורחת ונעלמת. אין לי הרבה אנשים בחיי מלבד מכרות ומכרים.

לפני יותר מחצי שנה סל השיקום נסגר כי נותני השירות טענו לאחר הסבר שהתהליך ניתן למשתקם בתנאי שיהיה במעקב פסיכיאטרי (מפאת ניסיון רב ומר עם התחום, איני מסוגלת להכיל כזה שוב, בשום אופן ופנים)

לומר כי הגיע הזמן לעזוב את הבית (מובן שראוי לעזוב) וההורים לא חייבים לי דבר- מבחינתי הם חייבים לי כל דבר, גמרו את מעט החיים שהיו לי ממילא. אני לא מתפקדת, לא מצליחה לצאת משם אין לי איש מלבדי. זוג אנשים מלאים בעצמם, ויש לי רק את עצמי.
לימים חשבתי שהם מנסים להכות על חטא עם מה שעוללו אבל כעת הם עוד יותר ממשיכים באיומים לאמלל את אני המתפרקת. ללא רחמים.
לפעמים למרות כל השנים קשה לפקוח עיניים ולנסות להתעורר מהחלום הרע הזה. כואב וקשה להביט למציאות הזאת בעיניים. הסבל מתעצם עם מנהגם להמשיך בחוסר רגישות או התחשבות בדמות שברירית שייצרו בעצמם והחרדות קשות כל עוד חיה בידיעה כי מי שהיו אמורים להגן ולשמור עלייך, הם אויבים שלך.

כל חיי שודלתי להגיע למוסדות "טיפוליים" מזוהמים חסרי רלוונטיות לרקע של מצבי הרגשי, לשבת מול צוותי רופאים שיורדים לנשמה בשאלות חודרניות בזמן שאני מרואיינת חסרת אונים, נצבטת בלב וסופגת את הכפייה המצמיתה עמוק בפנים.

להאשים ילד בייסורים שגרמו לו, איך יתכן שיהפכו אותו אשם בייסוריו הקשים איך אפשר להעלות מחשבה כמו להשאיר ילד מדמם על הכביש אחרי טלטלה כזאת מהאימה שהנחיתו מולו ולא חשוב מה יעלה בגורלו.
מי שלוקח/ים על עצמו/ם בחירה להביא לעולם ילד ולנהוג בו כרצונם המוחלט ללא התחשבות כאילו היה בובה נטולת רצונות ורגשות לדעתי עליו גם בטווח הרחוק לשאת בתוצאות, עם כל הכבוד זאת היתה בחירה שלהם להוליד ילד ובחירה נוספת שלהם לאמלל אותו עד כדי חוסר ישע וחוסר אונים.
לא ביקשתי מהם להיוולד או את החוויות הצורבות שדורשות דווקא ממני "לתקן" את הטעויות שהם, עשו על הבשר שלי. לנסות להתנות את המשך חייך בבית או לפחות לשאוף להציב תנאים להמשך חייך בבית כאשר מלכתחילה שברו כל חלקיק של תקווה להתנהלותך העצמאית ולעתיד שכבר נמחק לך...האם אני חייבת לו/לה משהו, שוב, היתה זו בחירה שלהם להפוך להורים דמיקולו, אולי הם חייבים לי פיצוי על התופת שהעבירו אותי. מאין האטימות מאין עזות המצח לנער אחריות ואף לנסות להתנות את שהותי פה, כאילו לא הספיקה האכזריות כעת גם ההשפלה העצומה - להיות נתונה לחסדיהם של מגדלייך מפני שהחולשה שהם הנחילו בך מנעה ממך להיות תפקודית. חרדה לעצמי *בבית שלי*.
כואב, מקומם, מחליא...

לאורך השנה האחרונה היו ימים ולילות שלא ישנתי בבית, מתוך בחירה ורצון חופשי.
בשלב אחר ברחתי מהבית לפרק זמן של שבוע וחצי וטווח זמן שהתארך לשבועיים בהמשך. עם חזרתי שבו הסנקציות והאיומים.

איני מאמינה לטענות שיצאו לחפש אחרי כי דאגו לי כפי שהוצגו, יודעת שאיני חשובה וזה קשה ומכאיב.

מתדרדר מצבי הנפשי
2 נגד 1
ממחזרים את מסכת ההתעלות מהעבר..
רוב חיי היו רצף של טראומות, כבר יודעת שאין עתיד, רק לא רוצה לסבול...
לצערי מוות המפלט היחיד שאני יכולה לחשוב עליו.
שוב על סף תהום.

ממש קשה בנעליים האלה אם יש כאן אנשים עם סיפור דומה איך מתמודדים?