כבר בערך כחצי שנה החיים שלי מתפרקים. אני לא אפרט אבל רק אגיד שאני לא חושבת שאי פעם הרגשתי בודדה כמו שאני מרגישה היום, חברים רבים שלי מתרחקים ממני מסיבות רכושנית (אני חברה גם של אנשים שלא מוצאים חן בעינהם) והאחרים פשוט מתייחסים אליי בחוסר רגישות נוראית. אני אדם מאוד רגיש, וכבר פעמים רבות היו לי נטיות לאובדנות, אבל בזמן ה אחרון אני מוצאת את עצמי עושה מאמץ לקום בבוקר מהמיטה. אני לא מנסה להיתפס כבכיינית, מתקרבת ועושה את עצמה מסכנה, אבל פשוט אין לי אף אחד לפנות אליו. ההורים שלי מאוד קשוחים ועסוקים בריבים שלהם שלא פוסקים מאז תחילת הקורונה, ואחיי לא רואים מה עובר עליי וכשאני מנסה להסביר לא מצליחים אפילו לגלות טיפת אמפטיה. תמיד לימדו אותי ללכת עם הראש מורם ולא לוותר, להתנהג בבגרות ופשוט להתעלם מהבעיות. להתנהג בדרך הממלכתית, אם חבר לא מתנהג אליי בצורה יפה לנסות לפתור את זה בצורה היפה ביותר, ואם לא עובד פשוט לנסות לבלוע את הצפרדע ובמקרה הכי גרוע להתרחק מאותו החבר. אולי אני טועה, אולי אני עושה את הדברים לא נכון, אבל אני לא רוצה ללכלך את הידיים שלי ולדבר על חברים שלי כמו שהם מדברים עליי. אני לא יפת נפש, אני אדם מאוד כנה וישיר, לפעמים אפילו יותר מדי, אבל אני פשוט לא מבינה מה קורה שהכל נראה לי ככ שחור? אני לא רוצה לאבד את החיים שלי, אני אוהבת את המשפחה שלי ובסופו של דבר את החברים שלי אבל אני לא רוצה להמשיך ככה. מה לעשות?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025