אני על הספקטרום וחווה הדרדרות נפשית משמעותית בזמן הקורונה והשירות הצבאי

אני על הספקטרום בתפקוד גבוה והתגייסתי לפני קצת פחות משנה לתפקיד טכנולוגי כשאף גורם צבאי לא ידע על זה, לא חשפתי אז את הפרט הזה מחשש שזה יסגור לי דלתות מבחינת תפקידים. בעצם אף אחד כמעט לא ידע גם בכללי, מבחינה חברתית לפני כניסתי לתפקיד לא הלך לי רע, אבל הלך לי מאוד קשה, לא הייתה בריונות משמעותית אבל זה היה בהצקות הקטנות, בצחוקים, בהסטלבטויות ודברים דומים למרות שמצד שני היו את האנשים שידעו להעריך אותי אבל לא הצליחו להתקרב אלי. מאוד קשה לי לתחזק קשרים חברתיים עם אנשים, קשה לי לפעמים להתבטא מילולית, קשה לי לפעמים להבין סיטואציות חברתיות ואני חווה הרבה לחץ וחרדה.
כשנכנסתי לתפקיד ושובצתי בצוות, הרגשתי מההתאקלמות שם שדברים הולכים להשתנות ושילך לי טוב יותר מבחינה חברתית למרות שהרגשתי שעדיין נרתעים ממני כמו פעמים קודמות. אז החלטתי בפעם הראשונה לחשוף בגלוי את הקושי בפני הצוות (כולל המפקדים) וכולם קיבלו את זה בצורה מאוד טובה והכילו מאוד ונתנו לי להרגיש בטוח כמו שלא הרגשתי אי פעם, הרגשתי שהנה אני מתחיל תהליך טוב עם עצמי.

אבל אז הגיע הגל הראשון של הקורונה.

נאלצנו לעבוד חברי הצוות מהבית והניתוק החברתי והבידוד עשו לי רק לא טוב והגבירו את החרדה והלחץ והמוצפות הרגשית שלי שהוביל לסיטואציות קיצוניות ולא אופייניות עם חברי הצוות שאני מתבייש מאוד ומתחרט עליהן וגרם למשקעים לא מעטים ולהרגשה לא נעימה בחברתי. אני מרגיש כל כך מובך מזה שאני בוחר לא לספר לכם מה קרה שם. כמובן שמי שנפגע ידע והבין שזה לא היה מכוונה רעה (כולל המפקדים שהתוודעו למה שקרה) אבל זה לא מנע מהם להרגיש כך. לאחר זמן מה וקצת אחרי שחזרנו לשגרה בבסיס המפקדים הגיעו למסקנה שעלי לעזוב את הצוות בעקבות מה שקרה ולהתחיל דף חדש במקום חדש עם ליווי רגשי אחרי הליך אצל קב"ן, אבל עד שההליך יסתיים עלי להיות בבית ולאחר כמעט 3 חודשים קשים מאוד בבית אך עם לא מעט עזרה של המפקדים, הסתיים ההליך אצל הקב"ן בכך שמאשרים לי לקבל את הליווי הרגשי וכעת עלי לחכות שימצאו לי צוות חדש.
בתקופה הזו עשיתי אבחון חדש שיהיה מעודכן למצבי הנוכחי, בנוסף אני התחלתי לטפל בעצמי מה שלא עשיתי מעולם לפני. אני מאמין שאני עדיין מסוגל לתרום לתפקיד ולשרת כאחד מן המניין וגם יותר מזה - להשתלב חברתית.
אולי אשמע צהוב אבל אני רוצה מאוד לחזור לשגרה ולמסגרת חברתית, כמו בגל הראשון הזמן בבית כשאני מנותק חברתית מהסביבה הוא מאוד קשה ויוצר לא מעט לחץ וחרדה איתו אני מתמודד באופן יומיומי, דכאון, הפרעות שינה, חוסר תיאבון (כרגע שוקל מתחת ל50 ק"ג) וכל זה רק הולך ומחמיר עם הזמן למרות ההתפתחויות החיוביות והגישה החיובית, אין לי ממש חברים ואני מרגיש די לבד בעולם, לפעמים אני יותר ויותר חושב איך כבר לסיים עם הכל למרות שאני יודע שזה לא יועיל לי ורק יסבך אותי יותר, אני רוצה שכל הסבל הזה יגמר ואגיע כבר למקום חדש כמה שיותר מהר כי הזמן לא עושה לי טוב. אני מרגיש שככל שהזמן עובר אני יותר ויותר נופל לסטראוטיפ האוטיסטי מבחינת ההתנהגות ומרגיש ממש ממש רע עם עצמי כשזה קורה כי אני יכול הרבה יותר טוב מזה.
ומה שקורה בארץ ובעולם לא תורם לי בכלל לסיטואציה. אני כבר בקושי יוצא מהחדר אפילו לאכול, כי כל מה שיש בסלון זה חדשות ואני מנסה בכל דרך לא לשמוע כי זה מכניס אותי לעוד חרדה ועוד לחץ מיותרים.הסגר השני בגלל מכניס אותי ליותר דכאון. אני גם לא אוהב לצאת מהחדר שיש אנשים אחרים בסלון כדי לא לחשוף את הדאון שאני נמצא בו ולהרגיש עוד יותר כשלון.לא סיפרתי אפילו למשפחה על המצב שלי ואפילו שיקרתי שאני עדיין משרת בבסיס כדי לא להיחשף ולא להרגיש עוד יותר אכזבה (אולי אמא או אבא סיפרו להם אבל אני עדיין מנסה להסתיר לפחות עד שאגיע למקום חדש).

בקיצור, אני מרגיש כשלון ומאוד מאוכזב מעצמי שנכנסתי בכלל לפלונטר הזה, ואני מרגיש שגם אכזבתי את כל האנשים הקרובים אלי.אני מפחד שזה לא יעזוב אותי בחיים ולא אוכל לצאת מזה לעולם.שוב, הזמן לא עושה לי טוב ורק מדרדר את המצב ואני חייב למצוא כוחות לשרוד את הימים האלו שנותרו עד שימצאו לי צוות חדש.