אני מרגישה שפיספסתי את כל תקופת הנעורים.
בחטיבה היה לי די נחמד, הייתי בתנועת נוער והיו לי הרבה חברים, יצאנו למלא מקומות וחוויתי המון.
כשעליתי לתיכון חברים שלי עשו עלי חרם יזה דיכא אותי, ניסיתי להילחם על המקום שלי אבל זה לא הצליח..
בכיתה אני שקטה, לא מדברת עם אף אחד..
יש לי חברות בכיתה אחרת ממש במזל רק בזכות ילדה אחת שהתחברנו והיא צירפה אותי לחבורה שלה.
אבל אני מרגישה שזה לא מספק אותי, פעם הייתי אחרת.. היה לי שמחת חיים והייתי אנרגטית!
תמיד אמרו לי שאני לא מפסיקה לחייך ואני מצחיקה ומשכתי אנשים אליי והיו לי המון קבוצות בווצאפ ןלא היה לי חסר עם מי לצאת.
היום אני מכריחה את עצמי לצאת למפגשים חברתיים רק כדי שאמא לי לא תגיד לי שאני לא יוצאת מהבית..
אבא שלי נפטר לפני חצי שנה מסרטן, נלחמנו עליו עד הרגע האחרון שהוא יחייה.
אני כבר לא עצובה בגלל זה, עברתי הלאה.
אני צעירה, אני רוצה לחיות ולא להתקע.
אני רוצה חברים חדשים שיהיה לי ממש כייף איתם, אין לי מאיפה להכיר.. אני רוצה אנשים שהם באותו ראש כמו שלי.
בא לי חברים עם ראש פתוח שיזרמו לנסוע לאילת סתם ככה בלי תכנונים ולא כמו חברות שלי שצריך לקבוע איתן כל דבר מראש.
לא שאני מתלוננת אני שמחה על מה שיש ומודה שיש לי בכלל חברין אבל לא ככה חשבתי שיהיו חיי התיכון שלי..
ביום הולדת 18 שלי עוד שלושה חודשים אני הייתי רוצה איזה מסיבה ולשכור יאכטה ולקפוץ למים בסוף. ויום אחרי זה להסתובב בחוץ ולעשות שופינג ולאכול המבורגר.
מה לעשות?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025