אחרי השבוע שעבר עלי, אני מתחילה לחשוב שבאמת אין מקום בשבילי...
היי, אני אנסה להציג את עצמי בנקודות כלליות, למנות את התכונות הבולטות שבדרך כלל, מנקודת מבט של רוב האנשים יכולות לסכם את מי שאני. אני סגורה, שקטה, מעודנת, עם מבט שתמיד נראה מעט מבולבל ומפוחד, נראת אבודה, אחת שלרוב תעדיף להשאר בצל ואולי היא עצמה קצת מזכירה צל. אף פעם לא הרגשתי שלמה עם התכונות האלה שלי אבל הנחתי שאני צריכה פשוט להשלים עם מי שאני ואולי אז ארגיש פחות אבודה. אולם השבוע הזה הביא איתו כמה וכמה סטירות שלא מפסיקות לצלצל לי בראש.
הסטירה הראשונה באה כאשר באתי לרופא הצבאי בשביל לבקש לעשות בדיקת דם. למרות שכל מה שנדרש ממנו זה לתת לי הפניה, אותו רופא החליט שזה יהיה ממקומו להעיר לי על הדיבור המוזר וההתנהגות ה''עדינה מידי'' שלטענתו בלתי מתקבלת בשביל מישהי שחיה בישראל. ''יהיה לך קשה מאוד להצליח פה בארץ, עדינות זה לא משהו מוערך פה בישראל''... כשאמרתי לו שאני עוד אוכל להשתנות אם ארצה אבל כרגע אני פשוט לא רוצה (טוב כן, זאת לא לגרי אמת) הוא ענה - ''לא, את לא תצליחי''. יצאתי משם כשאני בוערת מכעס. הרגעתי את עצמי עם המחשבה שהוא ''סתם איזה אידיוט'' ומי הוא בכלל שישפוט ויפסול אותי ככה.
הסטירה הבאה באה מאחת החברות שלי שאמרה שלפעמים נראה לה שהגעתי לפה מאיזו תקופה אחרת בהיסטוריה, שלפעמים זה מרגיש אני ''לא מפה''. האמירה הזאת לא פגעה בי, אך גם לא תרמה במיוחד לתחושת השייכות שלי...
הייתה עוד מישהי שרק הכרתי, פסיכולוגית חובבנית גם כן, שהגדירה אותי כמי שעונה על הכל ''אני לא בטוחה'' או ''לא יודעת'' (לא אכחיש זה אכן אופייני לי) חרצה אתה גורלי כמי שתשאר לבד לנצח ולעולם לא תהיה נאהבת אם לא תשנה משהו בעצמה. טוב. בסדר.
הסטירה האחרונה באה כשהגעתי לשיעור נסיון אצל מורה חדשה לנגינה. אחרי כמה מילים שהחלפנו היא כבר קלטה אותי... ''אני מבינה שאת עדינה וצנועה, ושלא תביני לא נכון, את מותק והכל אבל תדעי לך שיהיה לך מאוד קשה לחיות ככה. אנשים לא אוהבים את זה וככה את לא תצליחי''.
קשה לי להסביר בכלל איפה נמצא כרגע הבטחון העצמי שלי. ואולי זה רק מדגיש עד כמה אני חסרת עמוד שדרה ומושפעת ממה שחושבים עלי. אולי אם זה היה רק מישהו אחד הייתי יכולה לומר לעצמי - ''מי הוא בכלל? מה הוא יודע עלי? כלום!" אז הייתי מסתכלת למראה, אומרת ''כפרה עלי'' וחיה באושר ואושר... אבל כשאני מקבלת אמירות כאלה שוב ושוב ושוב אני מתחילה להאמין בזה שאני כלום, בזה שאין לי מה לתת לעולם, ככה, כמו שאני, בזה שאני לא שייכת ובזה שאף אחד לעולם לא יוכל לאהוב אותי.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות