אימצתי יחד עם בן זוגי כלב מתוק שלא היה לו בית.
טיפחנו אותו, חינכנו, נתנו לו מלא אהבה והוא היה איתנו כמעט ארבע שנים.
ואז התחילה הקורונה ונכנסנו לבעיות כלכליות.
איבדנו את העבודות שלנו וגם לפני זה המצב לא היה בשמים. ולא רק כלכלית אלא גם נפשית ההתמודדות הייתה קשה והחלטנו שאנחנו נאלצים למסור את הכלב לאימוץ. זו הייתה ההחלטה הכי קשה שלקחתי בחיים שלי אבל בסוף זה קרה והוא מצא בית חדש.
מאז כבר עברו ארבעה חודשים ואנחנו חושבים עליו בכל יום. לא מצליחים להשתחרר מתחושת החרטה ופשוט סובלים בפנים.
איך יכולנו לעשות דבר כזה? הוא נקשר אלינו, היינו המשפחה שלו! אני פשוט נגעלת מעצמי וכ"כ כועסת עלינו על ההחלטה הזו. מבחינה שכלית זו הייתה ההחלטה הנכונה גם עבורו, כי אנחנו לא הצלחנו לתת לו חיים נוחים כמו שהוא מקבל היום אבל נפשית זה בטח ריסק אותו. אני כ"כ שונאת את עצמי בגלל זה ופשוט מתחרטת. אני רוצה אותו בחזרה אבל זה לא יקרה, אני לא אראה אותו בחיים יותר. איך מתמודדים עם החרטה הזו? האם תוכלו לתת לי מילים מנחמות? תודה מראש,לקוראים ולעונים.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025