לא הייתה לי ילדות, כתוצאה מכך נותרתי אבוד וללא חברים

היי.. אני כותב את זה עם דמעות של ייאוש ותסכול, בבקשה תקראו אפילו שזה ארוך.. אני חייב איזו שהיא עזרה..

כשהייתי קטן הייתי הילד הכי תמים שקיים.. הכל בגלל ההורים שלי, הם פשוט ציירו לי את העולם ככזה שהכל בו טוב ויפה ולא דחפו אותי להיות עצמאי וכל הזמן ניסו להסתיר את הרוע שיש בעולם הזה. כתוצאה מכך כשהגעתי לכיתה א' חטפתי כזה הלם מאיך שילדים מתנהגים ולא ידעתי להתמודד בשום סיטואציה לבד כי ההורים שלי פשוט לא לימדו אותי להיות עצמאי, זה הגיע למצב שהייתי יושב בכיתה א' בהפסקות לבד בכיתה כי הייתי פוחד ללכת לאיבוד בבית הספר, רק באמצע כיתה ב' איך שהוא אזרתי אומץ והתחלתי לצאת להפסקות.. מפה הכל התדרדר, ובגלל האופי שלי וזה שהייתי מכוער, לא היו לי כמעט חברים ואלה שכבר היו לי, היו על הפנים וצבועים. לחוגים פחדתי ללכת, הייתה לי חרדה, שוב, כי אני לא עצמאי וגם כי אני עצלן (בגלל ההורים שלי שוב פעם) ובנוסף גדלתי במקום שהוא חור בפריפריה, שזה גם גרם לי לחיות בבועה. (רק בגיל 18 הייתה הפעם הראשונה שנסעתי באוטובוסים מחוץ לעיר, בזכות הצבא) ילדים היו יוצאים מבלים, הולכים למסיבות, לבריכה, לים, ללונה פארק ואני הייתי יושב לבד בבית.. מסיבת סיום של הבית ספר לא הגעתי. כשנגמר הבית ספר וכולם הלכו לחגוג, אני ישבתי על המחשב בבית... פה התחלתי להרגיש כמה זה משפיע עלי.
מבחינת משפחה, מ2 הצדדים במשפחה שלי אין בני דודים בגילי והדודים והדודות שלי כולם גרים רחוק ולא שומרים על קשר איתי או עם ההורים שלי ולא באים לבקר, אנחנו נפגשים רק בחגים ככה שאני לא מרגיש אפילו שיש לי משפחה..

הצבא שינה אותי 360 מעלות, התחלתי להיראות טוב, הורדתי במשקל, צברתי חברים, יצאתי עם בנות, ואז כשהשתחררתי שוב הבועה התפוצצה, חזרתי לאותו חור, החברים מהצבא גרים רחוק, אני עדיין גר עם ההורים, והקורונה החריפה את המצב.. החלום היחיד שלי בחיים האלה זה לא כסף, סך הכל רוצה חברי אמת/משפחה אמיתית. לא כאלה שהם רק ליציאות. כאלה שאפשר להתקשר בכל שעה לעזרה, כאלה שיגורו לידי, שנבלה כל הזמן, ובגלל כל הסיפור הזה, כל לילה אני חושב על החיים השלמים שבזבזתי, שגם אם עכשיו יהיו לי חברי אמת, לעולם לא יהיו לי "חברי ילדות" שזה הקשר הכי חזק שקיים והחוויות שיכולתי לצבור מגיל ההתבגרות כבר לא יוכלו לקרות. ואני כואב על זה ונכנס כל לילה למחשבות ודיכאונות על זה. הווצאפ שלי שקט כל הזמן, חברה בלתי אפשרי להכיר ככה כשאין חברים, הרי מה זה יעיד עלי? ונניח היא תרצה להכיר את החברים שלי ותראה שאין לי מה היא תחשוב עלי? ועל זה שאין לי ממש משפחה שאפשר להכיר אותה לה חוץ מההורים? אני כבר לא צעיר.. מרגיש שאני מזדקן והולך למות לבד בעולם. אף פעם לא היה מי שיתפוס לי את היד ועד שכבר היה כשהייתי קטן, מרוב בושה של איך שאני נראה והאופי התמים שלי, הרחקתי את כולם במשפחה ומחוץ לה (גם את הבודדים שהיו נורמלים). בנוסף לכל זה, אני מרגיש לא גברי בכלל, אני נראה ילד, ושזו גם אחת הסיבות שכולם מזלזלים בי ושאני לא מצליח להסתדר בחיים..

הקורונה החריפה את המצב שלי, עכשיו כשהכל סגור, ובכלל יש ריחוק חברתי, ואני רואה איך כולם מבלים עם החברים שלהם בבתים, ואני שוב עם עצמי לבד, אני כבר נהיה חולה.. הלוואי והיו לי חברי ילדות, הלוואי שהייתה לי ילדות תקינה והלוואי שמישהו מכם יוכל איך שהוא לעזור לי.. אני נגמר מבפנים, באמת.. תודה על ההקשבה למי שקרא עד לכאן אני מודה ממש