מתמודדת עם פגיעה עצמית. מה לעשות?

התחלתי לחתוך את עצמי בשנה שעברה, הייתה תקופה שהייתי בוכה פשוט כל לילה, לא ידעתי מה לעשות ופעם אחת חשבתי- למה שאני לא פשוט יחתוך את עצמי, ידעתי שאנשים עושים את זה ושזה דרך התמודדות אז כנראה שזה עוזר. אז ניסיתי, זה עזר, לא הייתי בלחץ יותר ופשוט נרדמתי. מאז עשיתי את זה בערך כל ערב, אף אחד לא שם לב למרות שהייתי עם בגדים קצרים כל הזמן. אחרי בערך חודשיים אמא שלי גילתה על זה, היא אמרה לי להראות לה את הידיים, לא הסכמתי אז היא הבינה שזה נכון, היא התחילה לבכות, היא שאלה אם אני אוהבת את הכאב, אמרתי שלא, היא התחילה לספר לי איך היא לא סמכה על אמא שלה אף פעם ולא דיברה איתה על שום דבר, היא אמרה שאם אבא שלי היה יודע על זה הוא היה מאשפז אותי, זה ממש פגע בי. היא שאלה אותי אם אני רוצה ללכת לפסיכולוג, אמרתי שכן. הבטחתי לה שאני יפסיק לעשות את זה ובזה נגמרה השיחה. הפסקתי לעשות את זה בידיים כדי שהיא לא תראה אבל המשכתי ברגליים, עכשיו כשחורף ולובשים בגדים ארוכים התחלתי שוב לעשות את זה בידיים. לפעמים אני עושה את זה כי אני מרגישה כל כך רע וזה הדבר היחיד שעוזר, לפעמים אני מסתכלת במראה ואני פשוט מרגישה את הצורך הזה, ולפעמים אין סיבה זה פשוט הפך לסוג של הרגל. ממש לפעמים אני מנסה שמישהו יראה, זאת הדרך שלי להגיד שמשהו לא בסדר, אני לא יכולה לבקש עזרה ומה אני כבר יכולה להגיד- אני פשוט מרגישה רע?
מה שמכעיס אותי זה שמאז לא דיברנו על זה, עברו כמה חודשים והיא אפילו לא לקחה אותי לפסיכולוג, אין לי אומץ להעלות את זה שוב, זאת הייתה הקלה מבחינתי שהיא גילתה, הרגשתי שעכשיו שאני ילך לפסיכולוג, אני יוכל לדבר עם מישהו והכל יפתר ואני ירגיש יותר טוב, היא (אמא שלי) התנהגה כאילו הבעיה הייתה העובדה שאני פוגעת בעצמי ולא הסיבה שאני עושה את זה.
אני מרגישה כל כך מפגרת, בחיים לא חשבתי שאני יעשה משהו כזה, התחלתי לשתות כדי להתנהג כמו עצמי, בהתחלה מילאתי בקבוק קטן כזה בוודקה כשאף אחד לא היה בבית, ושתיתי חצי בערך לפני שנפגשתי עם חברים, הבקבוק הזה הפך לשלושה שאני מחביאה בחדר וממאלה כל פעם שאני לבד בבית, ולפני הסגר הייתי לוקחת אחד לבית ספר למקרה חירום, אם אני ירגיש ממש רע, וזה עוזר.
יש לי חברים באמת טובים שתכלס אם הייתי מספרת להם שמשהו לא בסדר איתי הם לא היו שופטים אותי ובטוח שהיו מנסים לעזור, אבל אין מצב שאני אומרת את זה, אין לי את המילים ואף פעם זה לא הזמן המתאים.
אני לא יודעת מה לעשות יותר, רוב הזמן אני אפילו לא מרגישה שאני רוצה להרגיש יותר טוב, שקלתי להתאבד הרבה פעמים אבל אין מצב שאני עושה את זה למשפחה ולחברים, וגם העובדה שמישהו הולך למצוא אותי מתה ולעבור טראומה שכנעה אותי שאני בוודאות לא הולכת לעשות את זה.
אני לא יודעת מה לעשות בקיצור.