מקנא מאוד באנשים שפשוט יודעים לאיזה כיוון הם רוצים ללכת!

שלום לכולם
אני בן 28.5 ואני מגיל 26 מנסה להבין באיזו דרך אני רוצה ללכת ברור שחשבתי על זה תמיד אבל התחלתי לחשוב על זה ברצינות שסיימתי לטייל על כך בהמשך אבל קצת רקע על הצורה שאני רואה את העולם:
גדלתי במשפחה אוהבת עם הורים מדהימים אבל ראיתי את אבא שלי כל יום מדוכא וחוזר הביתה מעבודה שפשוט התחיל לעבוד בה בגיל צעיר ובגלל הילדים ומשכנתא ופחד מהעתיד אני מניח הוא נשאר בעבודה הזאת
לחיות עם אבא מדוכא גרם לי להבין בגיל מאוד צעיר שאני בחיים לא הולך להיות בעבודה שאני לא מרגיש שאני מתפתח בה בתור בן אדם ושאין לי הרגשה שאני עושה משהו שממלא אותי
זה שאיפה מאוד יפה וחיובית ושאני כותב את זה פה אני עוד יותר מאמין בזה אם זאת
העולם של הלימודים בבית ספר לא היו מוצלחים בשבילי בעיקר מה שהם עשו לי זה להבין שהמסגרת של בית ספר (מיסודי עד סוף התיכון) עובד בדרך שתתאים את עצמך אלינו ואם לא אתה בחוץ
אולי בסוף לא נזרקתי החוצה אבל סיימתי בקושי עם בגרות מלאה ועם דימוי עצמי מאוד מאוד נמוך לגביי הראייה שלי על לימודים (בתור ילד שסיים תיכון בדיוק) בצבא רק לסמן על זה V גם לא האמנתי שאני מתאים למסגרות בשלב הזה ועשיתי את זה בכל מקרה כי כולם עושים אז גם אני אעשה
אחר כך טיילתי בחול הרבה מזה הרבה? כמעט 3 שנים שאני הולך וחוזר או נשאר יותר משנה (גם עבדתי בחול ) היום אני מבין שברחתי חזרה לחול הרגשתי כאילו שאני עושה משהו עם החיים שלי שמה למרות שגם אם רק טיילתי חלק גדול מהזמן זה לא הרגיש כאילו אני לא עושה כלום בחיים שלי
דרך אגב תמיד תמיד תמיד חזרתי לארץ בדיכאון וכל פעם הדיכאון היא חריף יותר
אז ברחתי מההרגשה הזאת כל פעם עד שהפסקתי לברוח והחלטתי שאני לומד משהו
לא יודע עדיין באיזה תחום אני רוצה להתפתח בו
הייתי מאוד אופטימי שכל עוד אני אהיה בתזוזה החיים שלי יביאו אותי למקומות טובים ואני יכול לסמוך על זה
נסיתי במשך שנה להתקבל ללימודים ועוד פעם הרגשה רעה מלווה אותי כל התהליך נאבק ללמוד חומר שאני אפילו לא מצליח להבין מה המטרה הסופית של כל זה
לא יכולתי להמשיך הרגשתי שאני משלם על זה יותר מידיי מחיר נפשי והפסקתי
באופן כללי אני ממש לא אוהב איך שהלימודים האקדמיים עובדים בהמון רבדים אבל לא נכנס לזה עכשיו הרגשתי בגדול שאני בכוח מנסה להכניס חתיכת פאזל למקום שהיא לא שייכת אליו
בשנה האחרונה אני מלמד את עצמי קוד בשפות תכנות
האמת שזה הדבר שהכי שהצלחתי להתמיד עד היום ללמוד אולי בעיקר כי זה מרגיש לי דרך למצוא איזה כיוון תעסוקתי בצורה עצמאית ואני אוהב את הרעיון הזה או אולי כי אני רוצה להוכיח שאני יכול ללמוד ואני לא טיפש שלא יכול לקלוט חומר כמו שהילד הפנימי שלי מאמין באמונה שלמה
לצערי לאחרונה אני מרגיש ממש ירידה מנטאלית מילד שסיים צבא ויצא לעולם סקרן ואופטימי לבן אדם פסימי שלאט לאט פחות מאמין בעצמי ובצורה אירונית מתחיל להזכיר לעצמו את אבא שלו
אני לא הולך לוותר ואני אמשיך ללמוד ולהתפתח פשוט אני מוצא את עצמי בוכה יותר חרד יותר על העתיד שלי ובעיקר מפחד לחזור לשוק העבודה שאני תקוע בו שנים(שירות לקוחות מכירות מלצרות טבחות עבודות ידיים למינהם)
שום עבודה כזאת אם כל הכבוד למי שעוסק בזה אני לא מעוניין לעבוד בזה
במה כן אני מעוניין ? אני קרוב לפאקינג 30 ואני לא בטוח עד היום
אני מרגיש לאחרונה המון התנגדויות פנימיות כל יום אני קם עם פחות חשק לחיים מהיום הקודם ואני מרגיש שלמרות שאני 2 וחצי מנסה במשרה מלאה למצוא לעצמי עיסוק מעצים ושאני אוהב אותו אני מרגיש אני רק מתרחק ואולי אני לא מתאים לתרבות שלנו ואיך שהיא עובדת חשבתי על זה גם ...

לכל האנשים שרוצים לרשום תמצא את התשוקה שלך ותעבוד בזה
ניסיתי הכל מלרשום במה אני טוב ומה אני אוהב כל השיטות שאפשר לחשוב עליהם אני באמת לא יודע ואני מתחיל לפחד מזה מאוד ומפחד מהעתיד שלי עוד יותר

דרך גם הלימוד העצמי שאני עושה זה ממש לא ממלא אותי באור ואנרגיה אבל גם ככה שום דבר לא ממלא אותי ואני לא אשב בחוסר מעשה ואהיה קורבן לנסיבות אני ממשיך להילחם פשוט אני משלם על זה מחירים פה ושם

תודה לקוראים אני באמת לא רגיל לבטא את הרגשות שלי בציבור
אני רוצה וצריך עזרה לפניי שאני מתרוקן לגמריי משמחת חיים