לכל מקום שאני מגיעה, אף אחד לא אוהב אותי

תודה למי שנכנס אני מקווה שמישהו באמת יוכל לעזור לי פה :(
לכל מקום שאני הולכת אני לא מתחילה לדבר ולהיפתח, בכיתה י׳ חברים שלי עשו עליי חרם, הלכתי אחריהם בהפסקות והם לא חיכו לי, כשדיברתי הם התעלמו כאילו אני לא נמצאת בשיחה.
זה ריסק לי כל כך את הבטיחון ועד עכשיו זה משפיע עליי, ניסיתי לתקן את זה והקשבתי לכל מני סרטוני מוטבציה ואפילו קניתי ספרים של התפתחות אישית, בכל התקופה הזאת קמתי בחמש בבוקר ורצתי שמונה קילומטרים בכל יום עד ששברתי את הרגל ואז הפסקתי..

עד לפני שהם עשו עליי חרם אני הייתי הרבה יותר פתוחה ליד אנשים וגם כשהייתי במקום פחות טוב בחבורה תמיד ניסיתי להרים את עצמי והשתדלתי שכולם יאהבו וירצו להיות איתי.
אבל עכשיו שנתיים אחרי, אני רק הדרדרתי..

אם אתם אי פעם שמתם לב לילדה השקטה הזאת בכיתה שתמיד יושבת בצד ולא מדברת עם אף אחד, אז זאת אני.
אפילו המחנכת שלי לא שמה לב אליי, השתתפתי במירוץ של כמה בתי ספר ואני ועוד ילדה אחת מהכיתה שלי ייצגנו את הבית ספר שלנו, והמחנכת שלי אמרה למחוא כפיים לנעמה (שם בדוי) שייצגה את הבית ספר במירוץ, והיא שכחה אותי.
כמובן שלא אמרתי כלום..
אבל אף אחד לא שם לב אליי אף פעם, אני גם בכושר קרבי ואף פעם לא מדברת עם אף אחד.
גם בסטודיו, אני שקטה.
איך משנים את זה? עד לפני כמה זמן חשבתי שזה ככה בגלל שאני לא אוהבת את איך שאני נראת והחלטתי להוריד 10 קילו ובאמת הורדתי.
ועשיתי גלואו אפ מטורף, הורדתי את הגשר והתחלתי לשים עדשות מגע.
קניתי בגדים חדשים.. וחשבתי שזה יגרום לי להיות יותר פתוחה ויותר נאהבת ואולי יגרום לאנשים לרצות להתקרב אליי.
אבל לא, אני נשארתי הילדה השקטה חסרת העמוד שדרה.
אני רוצה להיות מדאגית בצבא, איך אני אהיה אם אני לא מסוגלת לדבר? איך אני אהיה בולטת אם אפילו המחנכת שלי לא שמה לב שאני קיימת?
אני כבר התרגלתי לזה, אבל כל כך אכפת לי ממה אנשים חושבים עליי שאני חושבת על זה 24/7.
אני במגמת חנג ובסופו אני אקבל תעודת מדריך כושר, איך אני יעבוד עם מתאמנים? אני הבן אדם הכי לא כריזמנטי ודומיננטי בעולם.
בחיים לא היה לי חבר, רק פעם כשהייתי בחטיבה והייתי במעמד חברתי גבוה אז הייתי יוצאת כל הזמן עם בנים.
אני מרגישה שנאבד לי הקסם האישי שלי, מה שגורם לבן אדם לרצות שיהיו ליידו.
אני גם לא מצחיקה, לא יודעת איך להשתלב בשיחה.
אני מנסה לחייך כל הזמן בשביל לא להראות בדיכי או לא להראות שאני סובלת אפילו שהדבר שהכי בא לי לעשות זה לחזור הביתה ולהמשיך לראות נמלטים.
איך אני יכולה למצוא בן זוג כשאני לא יודעת מי אני? אני פשוט שקטה. פשוט שקטה.
אף פעם לא מדברת, אם לא תתחיל לדבר איתי אז בחיים לא יהיה לנו שיחה.

מתי זה יעבור? אני מרגישה שזו מחלה.
מחלה שגורמת לי לא לרצות להיות בחברת אנשים, מחלה שגורמת לי להיות שקטה באופן קיצוני וקריפי.
אני שונאתת את עצמי, אבל אני מתנחמת בעובדה שלפחות אני אוהבת את איך שאני נראת, לפחות אני חיה בגוף שאני אוהבת, אני בכושר מעולה והשיער שלי מהמם טפו טפו.
אבל אף אחד לא רוצה לצאת איתי, דיברתי עם איזה מישהו באינסטגרם והוא אמר לי שהשיחה לא מובילה לשום מקום ושאני משעממת אותו.
זה אפילו לא העליב אותי, אני הזדהתי איתו.
אני משעממת את עצמי בכל יום שאני חיה.
אני בטוחה שיגידו לי כאן שזה בסדר להרגיש ככה את צעירה וזה יעבור, אחרי התיכון תצאי לחופשה עם כמה חברים ותצברי חוויות והכל יעבור.
עם איזה חברים בדיוק?? יש לי כמה חברות אבל הן בכלל לא באותו ראש כמוני, אני בהלם שהן צירפו אותי לחבורה שלהן אבל זה בגלל שהן נחמדות כאלה שיצרפו כל אחד.
אני כן רוצה לחוות דברים, בא לי לחיות וללכת למועדונים. בא לי להרגיש משהוו
התנשקתי רק פעם אחת בחיים וזה היה לפני שלוש שנים.
בחיים לא שתיתי, בחיים לא פלירטטתי עם בחור.
אני לא יודעת איך לפלרטט, אני לא יודעת איך לדבר עם אנשים, אני לא יודעת איך להתנהל בסיטואציה חברתית.
אני לא יודעת מה מותר ומה אסור, מה כדאי ומה לא כדאי, אין לי יציאות מצחיקות כאלה שמקלילות את האווירה.
אחרי שאסיים את התיכון אני רוצה להוריד עוקב לכל האנשים בשכבה שלי שמורידים לי את הביטחון בזה שהם מעלים מה הם עושים בשישי בזמן שאני יושבת בבית.
ולהתחיל להעלות תוכן לאינסטגרם, שאנשים יעקבו אחריי.
להעלות תוכן של כושר וטיפים איך להתאמן, ואז אולי גם להעלות לטיק טוק ושיהיו לי עוקבים.
להווריח הרבה כסף מאימונים אישיים..
אבל איך אני מגיע למקום כזה ? אני מרגישה מבואסת. אני כותבת כבר איזה 20 דקות ביום שבת, שכולם מבלים בחוץ.

מה לעשות? :(