השתכרתי ושכבנו, האם להתלונן עליו למשטרה או לא?

הייתי בת 15 והוא בן 24.
באותה התקופה היו לי הרבה בעיות עם עצמי. כ"כ שנאתי את עצמי שלא יכולתי להסתכל על אנשים בעיניים שאני מדברת איתם. הייתי ממש חסרת בטחון ועם בעיות וראו את זה.
הכרתי מישהי בגילי. שהציאה לי לבלות איתה. הייתי משקרת לאמא שלי שאני ישנהו אצלה. היא לקחה אותי למועדון. ולמקומות שבהם הייתה מבלה. בעיקר גינה ציבורית מסויימת בתל אביב, ומקום שנקרא "הספינה".
בספינה הם היו משתכרים. הייתי אומרת לא בהתחלה. היה שם "ראש החבורה" זה שאחראי על האלכוהול זה שכולם מכירים. הוא תמיד היה מחמיא לי. הוא דיי הפחיד אותי והוא היה בן 24. הם אמרו לי למה את לא שותה. זה מה שכולם עשו וניסיתי להיות חלק מהחבורה אז שתיתי שם. החברה הייתה נוטשת אותי. ומשאירה אותי לבד ברחוב. היה לי ממש נורא בבית.. תמיד היו צרחות. אז העדפתי להיות ברחוב.
שתיתי הרבה. והוא הציע לי ללכת איתו. אמרתי לא וראיתי ממש איקסים ובעיניים. אבל הגוף שלי לא היה איתי. ונתתי לו לקחת אותי לשירותים בים. (הספינה הייתה מול הים, זאת לא הייתה ספינה אמיתית רק מקום שנקרא ככה).
הבעיה שהמקרה חזר על עצמו. ובגלל זה אני מרגישה נורא ושזה היה אשמתי. אולי אתם גם תגידו לי שזה היה אשמתי. מה חיפשתי ברחוב. ששתיתי. שהבאתי את זה על עצמי.. לא ידעתי ששתייה יכולה לעשות אותי כזאת... בחיים לא הייתה מגיבה ככה אם לא הייתי שיכורה.. בכלל לא חשבתי על סקס בגיל 15.
והמקרה השני היה גרוע בהרבה. הוא קרה באזור קרוב. והוא פשוט גמר ואמר "אופס גמרתי".. אמרתי לא להפסיק. "הוא אמר אני עובד עלייך" אבל הרגשתי את זה והוא המשיך.
אוולי בגלל הפעם הראשונה וכל הנאה העצמית שלי גררה אותי לשם. הרגשתי ששני אנשים בתוכי מנהלים וויכוח בינהם לבין עצמם.
הוא יצא מהדלת והלך כאלו כלום לא קרה. לי לא היה בראש כלום באותו הרגע. מאז הרבה מאוד זמן לא הרגשתי כלום.... מה שעברתי מאז היה גיהנום.
אמרתי ל"חברות" מה קרה. לא היה להם אכפת.. הצלחתי בסופו של דבר לגנוב כסף מאחותי לגנוב פוסטינור.
יומיים אחרי זה התאשפזתי לשלושה חודשיים באברבנאל. אף אחד לא הבין מה קרה לי ולא סיפרתי.
מישהו סיפר עליו למשטרה. והם שאלו אותי את השאלות הכי גסות וחסרי הרגישות בעולם. אמא שלי לא ידעה דבר עד שהמשטרה אמרה לה. עד היום היא לא יודעת מה בדיוק קרה.(שאמרתי לה אחרי שנתיים אם כדאי לי להתלונן למשטרה. היא אמרה לי מה השתגעת?)
לא יכולתי לעשות כלום. לא ידעתי אם הוא אשם או אני. לא רציתי להתמודד. המצב הנפשי שלי היה איום. הוא היה שבועיים בכלא ויצא.
בבית הספר שלי גילו, אנשים דיברו. לא יכולתי לחזור ללמוד. מאז עברו עליי חוויות נוראיות שאני לא אפרט עלייהן. פיתחתי הפרעות אכילה נוראיות. ניסיתי לחזור לחיות ישבתי בבית סגורה בלי חברים ולא יצאתי מהבית. בשנה האחרונה אבל החיים שלי מעט השתפרו. יצאתי מהבית שלי שעשה לי כ"כ הרבה בעיות אישיות. הכרתי בנאדם שאוהב אותי.
אני עדיין לא יוצאת מהבית. אני הולכת לטיפול פסיכולוגי ופסיכאטרי וחוץ מהחבר אין לי אף אחד יותר בחיים.
אני עדיין חושבת על המקרה הזה והתלונה עדיין אף פעם לא נראה כאופציה. אולי אני באמת היחידה האשמה בהכל. שננתי לעצמי להיות הסמרטוט של בני האדם האחרים. בגלל השנאה שלי כלפיי. בגלל שבאתי ממשפחה הרוסה בלי דמות של גבר(לא הבנתי בגלל איך הראש שלהם עובד) בגלל האמא שהייתה קוראת לי זונה.. בגלל שבבית הספר תמיד צחקו עליי והחברות הכי טובות בסוף שמו לי סכין בגרון(לא בצורה המטאפורית).. ובכל מקום אפשרי רק קיללו והרביצו לי תמיד בבית הספר ולמורות אפילו לא היה אכפת..

סליחה על החפירה. פעם ראשונה שאני כותבת פה. אני מקווה מאוד שתבינו אותי ולא תאשימו אותי.