רווק ודי נמאס לי

אני אתחיל מזה שעד גיל 22 הייתי בתול. לפני זה היו לי שני קטעים "רציניים" עם שתי בחורות, שאחת זרקה אותי והשניה אני זרקתי. מצאתי את עצמי לפני כן עם בחורות בסיטואציות מאוד אינטימיות. בחורות הזמינו אותי אליהן הביתה אבל ברגע האמת לא יכלתי לעשות את הפרוצדורה של הלשים יד, להתסכל בעיניים ולתנשק. כל אחת והסיבה שלה. בתקופת הקורונה הכרתי מישהי שלראשונה באמת הרגשתי אליה חיבור אמיתי ויצאנו כמה חודשים. למה נפרדנו קשה לומר, אבל בגדול היא לא רצתה באמת קשר רציני וזה היה ידוע לשנינו.

למדתי שהקושי שהיה לי במצבים אינטימיים עם נשים לא נבע מפחד, אלא מכך שלמרות שאני ללא ספק סטרייט שנמשך לנשים, אני לא כל כך פועל מתוך חרמנות וייצר. אני לא כל כך אוהב את השיח של "זאת כוסית באלי לזיין אותה" (אף אחד לא מדבר ככה אבל הבנתם את הרעיון), ואם אני רואה מישהי שנראת טוב, זה לא בהכרח יגרום לי לרצות להתחיל איתה. דברים כמו חוכמה, סגנון לבוש ואפילו הקול יותר מושכים אותי מפנים סימטריות, גוף יפה וחזה גדול. אני לא בקטע של סטוצים וגם במערכת יחסים הקצרה הזאת שהיתה לי, אם כמה שנמשכתי אליה ונהנתי לשכב איתה, הרגיש לי הרבה יותר משמעותי להתעורר עם הבחורה בבוקר ולהתכרבל איתה על הספה. אני לא מרגיש שיש לי חסך מסקס. אם ממש קשה לי, אני מביא ביד ושוכח מזה (וגם את זה משתדל לעשות לעיתים רחוקות). אבל כן יש לי חסך מהאהבה הזאת. בסך הכל אני רוצה להיות במערכת יחסים עם מישהי שאני אוהב והיא אוהבת אותי. רוצה את ההדדיות, לצחוק ביחד, לחוות חוויות, להקשיב אחד לשנייה וכו'. אני מאמין שלתחזק מערכת יחסים זה אתגר מאוד גדול ואני ארגיש טוב עם עצמי אם אני אעמוד בו יותר מאשר אם אני אסמן וי על מלא כוסיות.

אבל אחרי חצי שנה שנפרדתי מזאתי אני מרגיש קצת חסר תקווה. אני יודע שלא צריך למהר, ושאין טעם לקוות שזה ייפול לי לידיים. אבל מאז שנפרדנו יצאתי לדייטים עם כמה וכמה בחורות, לפעמים גם לדייט שני, וזה לא היה זה. אני מתחיל עם בחורות ואני ממש לא חסר ביטחון עצמי או משהו כזה. כל הסביבה שלי אומרת לי שאני נראה טוב ושאני חכם ומצחיק. פשוט בחרתי להקדיש את עצמי ללימודים ובין לבין אני עובד וזה לא שאין לי זמן לזוגיות, אלא פשוט אין לי איפה להכיר נשים. באוניברסיטה לא קל למצוא מישהי כמו שזה נשמע, בעיקר כשאני מעדיף לעמוד בתור לקפה מאשר ללכת עכשיו לצוד בחצר, וכמעט כל בחורה שכן עניינה אותי כבר עם בן זוג או גדולה ממני ב5 שנים. באופן גורף, כל החברים הקרובים שלי בזוגיות. אנחנו כבר לא יוצאים לברים ולא הולכים למקומות שבהם אפשר להכיר בחורות. אני מבין למה זה קורה, ומבין שזה תוצאה של הבחירה שלי להשקיע את עצמי בתואר ובעבודה. אני לא מצטער על זה ויש לי עוד שאיפות בחיים. הקול הפנימי אומר אל תדאג, היא עוד תבוא, ואחריה תבוא עוד אחת, ואולי עוד אחת. אבל מבאס אותי לדלג משיחות ודייטים משעממים מהטינדר, לפלירטוטים ואכזבות מהאוניברסיטה ולמחשבות על האקסית.

מרגיש שזה מעסיק אותי יותר משזה אמור. כל יום הוא תזכורת, כשאני רואה את החמודה מהתואר שיש לה חבר, או שהאקסית מעלה סטורי, או שיש לי עוד מאצ' בטינדר שאני יודע שהוא לא ילך לשום מקום.