אני בת 18 ואבא שלי נפטר אחרי שנלחם בסרטן 16 שנים, איך מתמודדים?

אבא שלי היה חולה סרטן במשך 16 שנה.. זו המציאות שגדלתי אליה וכתוצאה מכך אני מאמינה שהתבגרתי הרבה יותר מהר מחברות שלי ומהסביבה שלי בעקבות החיים שנקלעתי אליהם..
אני זוכרת את אבא שלי לוחם ואיש גיבור שלא משנה כמה טיפולים וניתוחים וכימותרפיות הוא עבר - אף פעם הוא לא ויתר, תמיד מראה שהכל בסדר ומשרה רוגע.. כשאחי התאום חגג בר מצווה לפני 5 שנים המצב של אבא שלי התדרדר קיצונית והרופאים אמרו לאמא שאין להם מה לעשות יותר ונשארו לו שבועות בודדים, ולמרות זאת- עברו חמש שנים והוא נלחם בשיניים על החיים שלו.. בחמש שנים האלה הייתי בתיכון וגם אם לא הראתי, הושפעתי נורא מהמצב..
בשנה האחרונה המצב נהיה חמור במיוחד, הוא הפך לסיעודי ולמזלי למדנו בזום ובין שיעור לשיעור לקחתי אותו לשירותים, האכלתי אותו, נהייתי מין אחות ביתית מרוב כמות התרופות והמיניונים שלמדתי כיצד לתת..
ובו זמנית אמא שלי עבדה ופירנסה את הבית ואני מאמינה שהיה לה קשה הרבה הרבה יותר שהתאומים שלה (אני ואחי) בגיל 18 צריכים לטפל באבא שלהם כשאנחנו עוד סוג של ילדים..
בחודשים האחרונים לחיים שלו אני ואחי חזרנו לבית ספר כי הזום נגמר ולא יכלנו להיות עם אבא יותר בבקרים והרופאים המליצו על הוספיס בבית (מערכת שבנויה מרופא ואחות שמטפלים בחולים סופניים)
אחרי כארבעה חודשים מזעזעים שראיתי את אבא שלי גוסס לאט לאט הוא נפטר..
סבלתי כל כך שהוא היה חי לראות אותו מאבד את הזהות שלו והשמחת חיים, בזמן שחברים שלי בשיא של החיים שלהם מסיימים תיכון וחוגגים אני פשוט הייתי שבורה יום אחרי יום במשך כל כך הרבה זמן ..
עברו חודשיים מאז שהוא עזב את העולם ואני לא מצליחה לעכל ולהתמודד עם החיים החדשים והריקים שלי,
אין לי משמעות לחיים, כשהוא היה חי אני אמא ואחי היינו 24/7 סביבו וסביב הטיפול בו..
בהלוויה ובמשך השבעה היו מאות אנשים סביבנו וחברים שלי לא עזבו אותי לשנייה אחת באמת, הרגשתי מוקפת ואהובה ובמשך השבעה לא נתנו לי להרגיש לבד.. ויום לאחר שהשבעה נגמרה, קיבלתי כאפה כל כך חזקה לפנים .. פתאום הבית ריק ומת.. אין ריחות של תרופות, אין בלאגן בכל הבית מהציוד הרפואי, אין רופאים שבאים והולכים, אין פשוט אין
אחרי השבעה כל המאות אנשים שחיבקו ונעלמו נעלמו ומאז אני כל כך בודדה, חשבתי על לעבוד אבל זה מסיח את דעתי לכמה שעות ואז אני שוב חוזרת ללבד ולכאב ולמחשבות ואני כבר לא בקשר עם חברים כי חלק התגייסו ובגדול כל אחד סוג של מצא את המקום שלו ואני עם עצמי ועם המליון מחשבות שעוברות לי בראש..
אני לא יןדעת מה לעשות עם עצמי ואיך לעכל את מה שקרה ואיך ממשיכים לחיות את החיים החדשים והריקים האלה.. ואיך יכול להיות ששבוע שלם אנשים רק מרעיפים אהבה ולאחר מכן .. דממה.. אני ועצמי