עברתי לגור איתו ועכשיו מתחרטת, לפרק הכל?

עברתי לגור עם החבר לפני חודשיים.
גם לפני שעברנו לגור ביחד הקשר לא היה מושלם, בלשון המעטה. היינו רבים הרבה מהחודש הראשון יחד, יש לו נטיות אלימות ככה שריבים איכשהו תמיד היו מתנפחים הרבה מעל הפרופורציה ומגיעים לצעקות ודיבור משפיל (שלו) ובכי (שלי). אחרכ איכשהו היינו משלימים ולמרות שזה ממש לא עשה לי את זה ואפילו הרחיק אותי מאוד מצאתי את הדרך להמשיך ולהישאר.
אנחנו מאוד שונים אחד מהשנייה, מההתחלה זה היה ככה . זה משהו שגם יכול להיות טוב, אבל במקרה שלנו זה כבר שוני כזה שאין לנו חוש הומור משותף, טעם משותף בסרטים ובמוזיקה, אפילו השקפות עולם שונות מאוד. אני מתחילה לתהות לעצמי למה נמשכתי אליו מלכתחילה אם אנחנו ככ שונים.
הוא אדם מאוד חסר ביטחון שמסווה את זה בכוחניות, שזה גם משהו שקשה לי איתו. מרגישה שהוא כל הזמן עוטה איזו מסכה ומתכחש לרגשות האמיתיים שלו, אפילו מולי, שאין אותנטיות. זו הדרך שלו להתמודד עם העולם, להדחיק רגשות ולשחק אותה מאצ׳ו.
בקיצור לי מאז ומתמיד היו תהיות וספקות לגבי הקשר ואני יודעת בוודאות שגם לו.
איכשהו שרדנו את השנה הראשונה ועברנו לגור ביחד. נכון, ידעתי את כל הדברים האלה לפני שנכנסתי איתו לדירה ובכל זאת עברתי איתו . חשבתי שזה ישתנה, שנצליח לבנות קשר יציב וטוב יותר, אבל זה התדרדר.
התחלתי ללמוד והוא לא, ככה שהוא מרגיש שנשאר מאחור וקשה לו עם זה. הוא לא מדבר על זה בגלוי כמובן אבל ברור לי שזה המצב. אין לו כמעט חיי חברה , ולי יש, לכן כשאני יוצאת עם חברים הוא תמיד נשאר בבית לבד ושולח לי הודעות כל הזמן, רוצה לדעת איפה אני ועם מי אני נמצאת וכבר כמה פעמים רבנו על הזמן שאני מבלה עם חברים במקום להיות איתו. הוא מקנא לי ובי יותר מידיי.
כשאנחנו כבר ביחד, למשל בשבתות, אנחנו לא עושים כלום . סתם נשארים על הספה ורואים טלוויזיה. כבר לא מטיילים, בקושי יוצאים למסעדות וכו. אמרתי לו שזה חסר לי כבר כמה פעמים אבל דבר לא השתנה. אני לא מדברת על לפעמים להישאר בבית שזה נחמד, אני מדברת על מצב קבוע.
אני מרגישה שהקשר הולך ודועך וגם הרגשות שלי כלפיו, אם היו בכלל. אני מתחילה לפקפק בכל מה שהרגשתי בעבר, האם באמת אהבתי אותו או שפשוט חשבתי שאני אוהבת אותו וראיתי בו איזו דמות מסוימת שעכשיו אני מבינה שהוא לא. כולם עושים הצגה כשמתחיל קשר, ובהתחלה הוא הציג את עצמו כאדם מלא חיי חברה ופעיל, שזה משהו שמושך אותי מאוד , ועכשיו אני רואה שהוא ממש לא כזה. ניסיתי לגרום לו למצוא איזה תחום עניין, להרים אותו, שילך ללמוד משהו, והוא כל הזמן אומר לי כן כן כן אני אעשה ודבר לא משתנה.
עם המעבר המשותף הוא הפך להיות שתלטני כלפיי יותר ויותר וזה מעיק. אני גם צריכה את החופש שלי מידיי פעם להנות עם חברות ומשפחה בלי למסור לו דין וחשבון כל הזמן.
לפני שבועיים התווכחנו על הדבר הכי מטופש בעולם, אי הבנה בווטסאפ. כל ויכוח איתו פשוט מתיש, את שני הצדדים האמת. אני כבר הגעתי למצב שאני מוותרת על הדעות שלי רק בשביל שלא נריב כי כבר באמת אין לי כוחות לזה. הויכוח הזה שהסתיים מאוד מהר יחסית בלי נזקים גרם לי להתבונן על עצמי עוד 20 שנה, בהנחה שנהיה נשואים עם ילדים, ופתאום ראיתי בבירור איזה חיים קשים הולכים להיות לי איתו, ושאולי אפילו נתגרש כי יום אחד יימאס לי לספוג ולרצות ואני אגיע למצב שאני עונה לו וזה ייגמר רע.
גם כשאני מבינה יותר ויותר מאיזה בית הוא הגיע אני נרתעת. בית טוב על פניו, אבל ההורים שלו לא מסתדרים בכלל, אבא שלו בוגד באמא שלו שנים והיא אפילו לא מודעת לזה. הוא לא מכבד אותה, מזלזל בה, מדבר אליה ועליה לא יפה אפילו בשולחן שבת, רואים שהוא פשוט לא סובל אותה. והיא מקבלת את היחס הזה ולא עושה דבר. זה המודל שחבר שלי גדל עליו, אני מפחדת שהוא יילך ויעשה דומה לאבא שלו כי הוא מעריץ את האדמה שאבא שלו דורך עליה, הם עובדים יחד ככה שהוא נמצא בחברתו רוב היום ואפילו על הבגידה הוא יודע וזה לא מפריע לו בכלל! הוא מצדיק את אבא שלו ואומר שזה מגיע לאמא שלו כי היא בלתי נסבלת. בקיצור, הוא לא חונך על ערכים של כבוד לאישה. אני לא סובלת את אבא שלו בגלל הדברים האלה , בגלל שהוא בן אדם לא טוב ,וקשה לי לדמיין את עצמי הופכת להיות הכלה שלו וחלק מהמשפחה שלו. שהילדים שלי יהיו הנכדים שלו והוא ילמד אותם ללכת מכות ועוד שטויות כאלה.
אני אפילו כבר לא פוחדת להיות לבד, כי אני מבינה שאני נמצאת במשהו שכנראה לא מתאים לי ולא יתאים לי עוד יותר בעתיד.
אני לא מוצאת את הכוחות להגיד לו שאני עוזבת, לפרק הכל, למצוא דירה אחרת עכשיו. עברנו סיוט בשביל למצוא את הדירה הזו , הפכתי את העולם בשביל לגור איתו והיו המון בעיות בדרך (הוא לא רצה ממש לעזוב את הבית של ההורים ) וקשה לי להסביר עכשיו לכולם למה אחרי ככ מעט זמן שיניתי את דעתי. בשבועות האחרונים הוא מרגיש שאני מרוחקת ורק עסוק בהלאשים אותי שאני מתרחקת במקום לנסות לקרב אותי אליו.
בא לי שהוא יפרד ממני וככה אני לא אצטרך לעשות את העבודה השחורה . אני יודעת שאני פחדנית ושבקצב הזה ככה או ככה זה ייגמר באיזשהו שלב אבל איכשהו עובר יום ועוד יום ואני ממשיכה, לא נוכחת בכלל, מדמיינת כבר את החיים שלי לבד, זה אפילו לא אזור הנוחות שלי כי לא נוח לי בכלל.
לא רציתי לוותר על הקשר ככ מהר, אבל כמו שאפשר להבין ממה שכתבתי אני כבר לא יודעת עד כמה יש טעם לפתוח את הדברים האלה ולנסות לדבר עליהם, קודם כל מכיוון שחלק מהדברים אני יודעת שלא ישתנו, גם אם הוא יגיד לי שכן, הוא לא באמת עושה עבודה אמיתית עם עצמו (למשל הולך לטיפול כדי לשלוט בעצבים שלו) רק אומר לי ״הנה אני כבר לא עצבני יותר״ וברור לי שהוא כן, הוא רק מדחיק את הכעסים שלו כי הוא יודע שאני על הקצה. שנית כל אני לא יודעת כבר עד כמה אני שם בכלל, וגם אם הדברים האלה ישתנו פתאום כמו במטה קסמים אני לא בטוחה בכלל שאני אצליח להתאהב בו כי כבר עברנו ככ הרבה. אני מרגישה שעם הזמן אני מוותרת על עצמי .
אני יודעת שגם אם הוא מרגיש כמוני הוא יקח את הפרידה מאוד קשה כי הוא אדם קיצוני ומלא אגו.
יש בו גם דברים טובים אבל כשחשבתי על זה הבנתי שמה שאני כן אוהבת בו (עם העצבים האלה גם מגיעים הרבה חום ואהבה ודאגה על פניו) אני יכולה גם לקבל במקום אחר מינוס כל הדברים שמפריעים לי . זו לא סיבה להישאר בקשר.
בהתחלה חשבתי לסחוב את הכמה חודשים הבודדים שנשארו לנו לחוזה ( כ 8) אבל עכשיו אני מבינה שזה לא פייר גם כלפיו וגם כלפיי. נסיים לגור ביחד כמעט שנה ורק אז אני אגיד לו שזה נגמר? הוא יפגע שכל הזמן הזה לא אמרתי כלום ובצדק. לא הייתי רוצה להיות במקומו.
אני לא יודעת מה לעשות, ברור לי שאני לא צעירה כבר ואני צריכה לקחת אחריות על הבחירה שלי ושקשר זה הרבה עבודה, אבל לא טוב לי. מה עושים? מתחרטת שלא הקשבתי לקולות הפנימיים שלי ולכל הקרובים אליי שאמרו לי לא להיכנס איתו לדירה.