שלום לכולם ,
אני בן 18 וחצי , מתגייס בעוד כחודש
בתקופה האחרונה אני בצומת דרכים של ממש ,
אני וחברה שלי כבר שנה ביחד, עברנו מיליון ואחד מכשולים בדרך להיות ביחד , באמת דברים שילדים בני 17-18 לא צריכים לעבור . אני אוהב אותה הכי בעולם והאהבה שלנו מטורפת , ואני לא רוצה להיות עיוור אבל בלי צחוק אני משוכנע שזה משהו מיוחד ושזה אמור להיות גם לטווח הארוך, וגם מבחוץ רואים את זה.
היא לא רק בת הזוג שלי היא גם החברה הכי טובה שלי ואנחנו רגילים להיות כל יום ביחד הרבה שעות וגם לישון כל יום ביחד.
שובצתי לשירות קרבי משמעותי (סיירת) , ורק לחשוב על מצב שבו אני מדבר איתה 10 דקות ביום או בכלל לא, ורואה אותה פעם בשבועיים שלושה, עושה לי מועקה רצינית בלב.
אולי עשינו טעות שאנחנו לא התכוננו לזה מוקדם יותר , אבל אנחנו לא מורגלים למצב כזה , וזאת חתיכת כאפה , מפחיד אותי שזה יהרוס את הקשר או ישפיע עליו לרעה
היא התגייסה לא מזמן ורק במעט מאז שהיא התגייסה קשה לי בטירוף לא לראות אותה ולא לדבר איתה ואני חושב לעצמי - מה יהיה כשאני אתגייס?
מצד אחד שירות קרבי הוא שירות משמעותי, מלא בזכרונות ובחוויות ( טובות ופחות טובות ) שנותן לך הרבה מאוד כלים כאדם בוגר , בה עתה מכיר חברים שילוו אותך כל החיים והוא גם הרבה יותר מתאים לי באופי מאשר סתם לדוגמה להיתקע בתל השומר ולעשות עבודה משרדית משעממת.
מצד שני חברה שלי היא כל חיי , אני יודע כמעט בוודאות שאם אעשה תפקיד שאראה אותה הרבה בו , הקשר שלנו יחזיק מעמד את הצבא. לא מסוגל לדמיין ימים שלמים שאני לא מדבר איתה ולא מעוניין בכך.
בנוסף השירות הקרבי הספציפי אליו אני משובץ גם די מפחיד אותי ואני לא בטוח שאני מוכן מנטלית אליו.
בשיא הכנות , מפחיד אותי מצב שבו החיסרון שלי בחיים של חברה שלי ייצור חור, ופשוט מאוד יבוא מישהו אחר שמשרת איתה נניח , ואותו היא רואה הרבה יותר , וימלא את החור הזה . כמו שקרה וקורה להרבה חיילים קרביים שהחברה עוזבת אותם בשביל ג'ובניק.
בבקשה תעזרו לי ,אשמח לשמוע תשובות כמובן לשני הצדדים (:
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות