יצא שפיתחתי אובססיביות כלפי אנשים

היי, במיוחד בשנים האחרונות,
מאז שהייתי בכיתה ח', לרוב הרגשתי
בודדה, גם עכשיו... אני מחפשת להתחבר עם אנשים בכל
מקום.. ניסיתי להתחבר עם הרבה באינטרנט, אפילו מחול..
שכמובן שהכל הלך די רע....

אני מרגישה נואשת.. אני מרגישה שבגלל שאני מרגישה
כל כך בודדה ומקנאה באחרים שהם יכולים להתחבר עם אנשים בקלות..
יש הרבה ילדים בשכבה שלי שהאישיות שלהם פשוט ממגנטת אנשים...
אני לא צוחקת. לדעתי, זה מה שגרם לי לפתח קצת אובססיה לאנשים.

בעצם, התחלתי לראות את רוב הילדים בתור מלאכים..
שהם טובים, מושלמים, יפים, שיש להם ביטחון עצמי ומלא חברים..

אני רואה את עצמי נחותה מולם... כנראה שאני באמת
רואה אותם ככה.. למרות שהם בסה"כ ילדים.

בגלל זה, בכל פעם שיצא לי איכשהו אפילו לשנייה הזדמנות לדבר עם מישהו..

אני ישר נהיית אובססיבית לבן אדם.. רוצה שאולי הוא יתחבר אלי..

קרה לי יותר מידי. אני מעריכה יותר מידי אנשים, למרות שאני שמה לב שרובם שטחיים, עם אופי לא משהו... קשה להסביר את זה. השכבה שלי מטורפת בהחלט. הם יותר מידי כדי להתמודד... אבל זה מה שיש.

קרה לי גם עם מורים, אני מאוד זוכרת אנשים שלימדו אותי בעבר..
ובכללי חוויות וזכרונות מהעבר די רודפים אותי, הם תמיד איתי
וברגע שהצטרף ילד לכיתה שלי באמצע החטיבה והוא היה איתי בשכבה לפני (עברתי כמה בתים... אז בבית הקודם שגרתי בו, במקום אחר)..
היה לי מאתגר... כל הזמן חשבתי על העבר בגלל זה, אפילו לא זכרתי באיזו כיתה הוא היה, אבל הרגשתי בלחץ ושאני לא מתנהגת טבעי כשהוא בסביבה.
המחשבה על כך שהוא ראה אותי בעבר, כשהייתי קטנה ביסודי ושהוא היה איתי בשכבה.. אפילו לא זכרתי אותו ורק התמונה שלו נראתה מוכרת משום מה.. אז זה הציף אותי.... היום הוא כבר לא בכיתה שלי. בתיכון..

אני הבנתי ממזמן, שאין לזה שום קשר להתאהבות. בשביל לשלול את זה בתגובות.

כי אף פעם לא הייתי מעוניינת בזוגיות או ראיתי מישהו באופן כזה.

אני מחבבת אנשים, בתור בני אדם על פי האופי שלהם.
זו אכן תכונה שיש לי, אם אפשר להגדיר את זה ככה.

בכללי אם קורה לי מקרה כלשהו, אני לא עוזבת אותו.. קשה לי לשחרר ולשכוח מדברים. זה הרבה פעמים עושה לי רע, יצא לי לשמור הרבה טינה, במיוחד כשזה נוגע באנשים מבוגרים שקראו לי מקרים לא נעימים איתם וכל פעם שיצא לי להיות בסביבתם וראיתי אותם, הרגשתי חרא ורציתי להעלם.. הייתי בלחץ.
כמו שאני מרגישה עם שאר האנשים שיצא לי לדבר איתם, אפילו לשנייה.

לא משנה אם זה היה חיובי או שלילי.. כל פעם שאני רואה מישהו מהם, אם זה מהילדים ומורים... אני מרגישה לחץ.. מנסה לא להסתכל עליהם..
זה מרגיש שהם תמיד מסתכלים עלי.. אין לי מושג למה.
לפעמים הרגשתי שבכוונה הם תמיד בסביבה שלי או עוקבים אחרי.
כי יצא שהם הופיעו בהרבה מקומות שהלכתי אליהם... למרות שזה שטויות וסתם צירוף מקרים.

אין לי מושג מה אני מנסה להגיד בזה והאם מישהו יבין..

אבל אני רוצה לנסות לשחרר את המועקה הזו, מלחשוב שרוב הילדים הם מלאכים ואם יצא לי לדבר איתם פעם אחת או שהם פנו אלי, אז הם בטוח אנשים מדהימים שאני צריכה לשים לב לכל דבר שהם עושים ושהם בטוח יהיו חברים טובים, אם נהיה חברים. מה שנקרא להיות קצת אובססיבית כלפיהם ולהרגיש לא בנוח.. או בגלל שהם עצבנו אותי, או בגלל שאני חושבת שאני לא ברמה שלהם ואין שום סיבה שהם יהיו חברים שלי כי אני לא מגניבה, עם ביטחון ומעניינת כמוהם.

נמאס לי להרגיש ככה.. זה מעיק עלי. אני רוצה לשחרר וכשבפעם הבאה אפגוש אותם, בבית ספר, כי הם תלמידים ומורים בבית ספר שלי.. אז אני לא ארגיש רע, לא נעים, לחץ ולא אני רק בגלל הנוכחות שלהם בסביבה שלי.

אני רוצה ושואפת להרגיש טוב ולהיות אני בכל מצב ומקום שאני נמצאת בו. לא משנה מי בסביבה. לכן זה מעיק עלי.. אני רוצה להיות במצב סבבה עם כולם... בלי להרגיש תחושת מועקה כלפי בן אדם מסוים.

תודה רבה שקראתם! אשמח אם תוכלו לייעץ/לשתף או כל דבר אחר בתגובות.