משקר לעצמי, לסובבים אותי ובתכלס נמצא בלופ

טוב אני מרגיש שאני חייב לפרוק משהו שיושב עלי כבר שנה+
בבקשה אל תשפטו אותי, גם ככה קשה לי להוציא את זה החוצה אבל כן אשמח להבנה ולהכוונה מה הייתם עושים במקומי אם הייתם במצב שלי.

טוב, אז אני בן 25 סטודנט לתואר במדעי המחשב, באמצע השנה השניה שלי.
מגיל צעיר עולם המחשבים והתוכנה קרץ לי וזה התחיל אולי ממקום של בריחה כתוצאה בקשיים חברתיים שנבעו מחרם שחוויתי ביסודי.
מאז שאני זוכר את עצמי הייתי במחשב, תקופות שיותר ותקופות שפחות אבל בסוף מחשב היה ועדיין חלק גדול מחיי.
בגיל 15 למדתי שפת תכנות והתחלתי לפתח משחק מחשב יחד עם חבר שהכרתי ברשת.
תמיד רציתי לדעת עוד, והשילוב של קוד יחד עם ויזואליות(גרפיקה) שיכולות להביא ליצירה של משחק מחשב תמיד הדהים אותי.
בתיכון הייתי גם במגמת מחשבים וזה השתלב לי יופי.

בשלב יותר מאוחר כשהתגייסתי, נכנסתי למסגרת נוקשה והיציאות שלי היו 11-3 ויחד עם זוגיות שהתחלתי, המחשב לאט לאט נדחק לצד.
במהלך אמצע השירות עברתי משבר שלדעתי נבע מלחצים נפשיים כתוצאה מיחס נורא של הפיקוד ומהדרישות של התפקיד ממני.
קרו כמה דברים, נכנסתי לכלא, יצאתי, יצאתי מהתפקיד ומהיחידה ונפלטתי לחייל הכללי שם הייתי בתפקיד ג'וב של יומיות מקוצרות.
לא עבדתי - קיבלתי לא מעט תמיכה מההורים שגם באותה תקופה לא ידעו שעובר עלי משהו, דיי ברחתי, רוב ההתעסקות שלי הייתה מהרגע שפקחתי עיניים בבוקר זה איך אני מסיים את היום הכי מהר שיש כדי לצאת מהבסיס ולחזור הבייתה.
לא היה לי טוב נפשית.
במעבר בין התפקיד הישן לחדש אני ובת הזוג דאז פירקנו את החבילה,
הכרתי מישהו חודשיים אחרי ונכנסנו לקשר גם יחסית ארוך עד סוף השירות שלי.
גם בתפקיד החדש הייתה התנקלות מצד המפקד עלי ועל החיילים שאיתי באותו צוות.

בשחרור פתאום משהו התפוצץ.
נכנסתי לדיכאון כמה חודשים ויחד עם זה אני ובת הזוג נפרדנו מה שהוסיף לקושי הנפשי.
הדיכאון הביא איתו חרדות שתורגמו לחרדה חברתית שאיתה אני מתמודד עד היום.
בעזרת טיפול פסיכולוגי שנמשך שנה השלמתי עם הצלקות, הטראומה של החרם שהתעוררה בתקופת הדיכאון ונרשמתי ללימודי התואר כשעד התואר גיליתי מחדש את אהבתי לתחום.

משהו בקורונה דפק הכל.
כשנכנסנו לסגר הראשון התחלתי לזלזל,הפסקתי ללמוד, העברתי ימים ארוכים מול המחשב, עם חברים פה ושם, אכילה ריגשית ושוב - נכנסתי ללופ.
בכל פעם שהגיעה תקופת מבחנים חוויתי סוג של שיתוק ומהלחץ שוב ברחתי ובמקום ללמוד העברתי שעות מול המחשב, ופה ושם יצאתי עם חברים להתאוור(כאילו צ'ופר על כל מה שעובר עלי)
במהלך הדרך הבנתי שלא מעט מחוסר הביטחון שלי נבע מהבית כשהבנתי לאט לאט שאני חיי עם הורה נרקיסיסט, אומנם אלימות פיזית לא הייתה אבל הקיצוניות בין הורה שאומר שהוא אוהב ועושה בשבילך לבין רגעי התמוטטות עצבים וזריקת מילים שכל כך כואבת כשזה מגיע מההורה שלך - זה שבר אותי וגם עם זה הייתי צריך להתמודד.

הבעיה המרכזית היא, שאני קולט שאני כל הזמן בלופ.
אני בורח מלמידה, יותר מתעסק במה שעובר עלי נפשית - כבר שנים...
ולא מצליח למצוא איזון כדי לשלב בין כל האספקטים של החיים שלי.
גם לרוב כשאני מצליח להביא את עצמי למצב של למידה, זה נמשך כמה ימים ואני שוב נזרק ללופ.
שללתי מאניה דיפרסיה, אני תוהה אם אולי אני בלופ של הרגלים שלא מטיבים לי פשוט או שמדובר בהרבה יותר מזה ושאולי יש לי עצלנות כרונית(מסתבר שזה קיים)...
אני כל כך רוצה את התואר, אני בתקופת מבחנים, לא ניגשתי לאף אחד ממועדי ה-א' שלי ואני בדרך למועדי ב'.. מלא סטרס וחרדה.
מפחד לנשור, או שיעיפו אותי(למרות שאני בספק שזו אופציה),
מפחד שיגלו את הפרצוף שלי כי כלפי חוץ אני משדר עסקים כרגיל.. לומד והכל אבל בפועל בחדר אני עובד מדבר לדבר ולא מצליח להתפקס.

זה לא שהתואר לא מעניין אותי, ההפך!
אני גם לגמרי מדמיין את עצמי בתחום, בתעשייה, נהינה ממה שאני עושה, מרוויח טוב וחיי את אורח ורמת החיים שאני כל כך רוצה להגיע אליה.
אבל למה לעזאזל אני יושב ללמוד(עם ריטלין!!) ולא מצליח להשאר מפוקס ליותר מ10-20 דקות??
מנסה שיטות, לסדר את סביבת העבודה, שיטת פומודורו(ללמוד 25 דקות ומנוחה 5 דקות), לאתר שעות שבהן הפוקוס שלי יותר גבוהה ולנצל את הזמן הזה...
אבל פשוט לא מצליח, כאילו אני אומר לעצמי "גם ככה אתה תלמד כמה ימים ושוב תכנס ללופ אז מה הטעם?" או "אני שקרן פטולוגי ולא יצא ממני כלום"

מה אני עושה?!