אז ככה, הסיפור ארוך
לפני קצת יותר משנה התגייסתי, בהמשך הגיעו חרדות, קשיים נפשיים, הפרעת אכילה שהלכה והדרדרה והגעתי למצב נפשי ופיזי לא פשוט ולאחר שני מפגשים עם הקבן קיבלתי תור לפסיכיאטר ששם ניתן לי פרופיל 45, טיפול תרופתי ולאחר התייעצות עם ההורים הוחלט שאני אשאר בצבא ואעבור לשירות יומיות מקוצרות קלב. תוך כדי התחייבות לטיפול. התהליך היה ארוך וסוף כל סוף לפני כמה זמן עברתי לבסיס חדש ליד הבית בתנאים הכי קלים ונוחים שיכולים להיות, אבל עדיין אני סובל מהתקפי חרדה שהולכים וחוזרים, תחושת מחנק, הפרעת האכילה שנשארה, תת משקל רציני וכו' ובנוסף התחילו מחשבות אובדניות להיות נוכחות הרבה יותר.
שיתפתי את הקבנית החדשה שלי לגבי זה והיא הגיעה למסקנה שסביר להניח אני לא כשיר לשירות, המחשבה להשתחרר מפחידה אותי בטירוף אבל אחרי שחשבתי עם עצמי והקרובים שלי הבנתי שהמסגרת הזאת פוגעת בי
הבעיה היא שאמא שלי ממשיכה לערער את המחשבה שלי שאם אני אצא מהמסגרת אני אאבד את עצמי והמצב שלי ידרדר עוד יותר, שזה כתם לכל החיים שילווה אותי ועדיף לי להעביר עוד שנה וחצי בתפקיד קל, משעמם ולא חשוב אבל קל מאשר לצאת לעולם שבחוץ במצבי.
מה דעתכם? זה באמת כתם לכל החיים? אתם חושבים שצריך להתעקש להישאר במסגרת או לצאת וזהו?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025