כפי שהכותרת אומרת. אני אספר את הסיפור שלי פה. אני אשמח לעצות איך להשתחרר ואם לספר את כל מה שרשמתי לקבן.
מאז שהייתי קטן היו להורים שלי בעיות, הם היו רבים כל הזמן וכשאבא תמיד היה חוזר מהעבודה הוא היה מגיע הביתה בעצבים, היה טורק את הדלת, שובר דברים בבית והיה צועק על אמא שלי. כילד קטן לא הבנתי מה קורה ופשוט רצתי לחדרי כדי לברוח מהבעיות שהיו. לאחר הרבה שנים אני סוג של פיתחתי עור פיל, אני הפסקתי להרגיש כל רגש. שמחה, אהבה, אושר. רק הרגשתי את הרגשות הרעים. לאחר שהגעתי לכיתה י. החיים שלי הפכו ב180 מעלות. אני חברתי לחבורה בתחילת התיכון ומשם התאהבתי בילדה שהייתה בחבורה, זו הייתה נקודה חשובה כי זו הייתה הפעם הראשונה של כל הילדות שלי שהרגשתי אהבה כלפי מישהו( הרגשתי שהקיר הרגישי הזה נשבר ואני סוף סוף מרגיש משהו אחר הרבה שנים) מפה לשם החבורה המדוברת נתקו קשר והרגשתי שדקרו אותי בגב,זה פשוט שבר אותי, נכנסתי לדיכאון ונשארתי בדד בכיתה, אחר כך הקורונה הגיע וזה הכניס אותי עוד יותר לדיכאון, אני השמנתי והזנחתי את עצמי. ואז התגייסתי ללוחמה ולאחר שסיימתי מסלול ועליתי למבצעית התחילו לי שוב בעיות בבית והדיכאון חוזר ויש לי מחשבות אובדניות. האם לספר את זה לקבן? האם אני צריך לפעול אחרת?
אני רוצה לציין שבמהלך התיכון אני ראיתי פסיכולוגית למשך 3 שנים.
מה לדעתכם אני צריך לעשות כדי להשתחרר? פשוט לספר את הסיפור שלי או שאני צריך להגזים עם הסיפור?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025