היי ותודה רבה שאתם קוראים,
בלית ברירה התחלתי ללמוד השנה מדעי המחשב בטכניון בלי תקווה שבאמת אצליח לעמוד בזה (בעיקר מבחינה רגשית, זה קרה אחרי שהצבא לא הסכים לקבל אותי ונתן לי פרופיל 21 נפשי בגלל חרדות והייתי ממש מדוכאת ובתחושת חוסר מסוגלות משוועת אבל הבנתי לבד שלשבת בחיבוק ידיים בבית לא יסייע במצב וניסיתי להתראיין להמון מקומות עבודה אבל אף פעם לא עברתי את הראיון בגלל חרדה חברתית).
התקבלתי נטו לפי ציוני בגרות טובים וציון פסיכומטרי שהשגתי לפני הקורונה וכל מיני דברים אישיים שפגעו במצב הנפשי שלי ועליהם לא אפרט - אבל מה שחשוב הוא שהיום אין שום סיכוי שאני אצליח לשחזר את הציונים האלו בגלל כל הדברים האלה...
בינתיים עברו כבר 7 שבועות מהסמסטר וככל שהזמן עובר זה רק נהיה קשה יותר...
כל יום לבוא לאוניברסיטה לשיעורים ותרגולים בלחץ וחרדה בלי להבין כמעט כלום, לא להצליח למצוא אף אחת לדבר איתה בהפסקות ובאופן כללי לחזור מותשת כל יום מחדש ולא להצליח כל כך ללמוד כשאני מגיעה הביתה (בגלל עייפות כי רק לשבת בשיעור דורש ממני המון מאמץ ואני מוצאת את עצמי צופה בנטפליקס במקום להצליח להתרכז ללמוד, אף פעם לא היו לי בעיות קשב וריכוז בתיכון ומרגיש לי שזה קשור לדיכאון שמתפתח או משהו כזה) רק כדי ללכת לישון ולקום למחרת לאותה המציאות שגוזלת ממני המון זמן ומההורים שלי המון כסף...
אני רוצה להסביר קצת יותר להורים שלי על הסיטואציה אבל מאוד מפחדת מהתגובה שלהם, כי בסופו של דבר הם (ובמיוחד אבא שלי) אנשים מאוד הישגיים ורוב הסיכויים שהתשובה במקרה הטוב תהיה "תסיימי את הסמסטר ונדון בזה אחר כך כדי שלא יתבזבז כל הסמסטר" ובמקרה הרע שאני ממש עצלנית ושכבר נמאס להם ממני
איך כדאי לי לספר להם ומצד שני גם לא להלחיץ ולפרק אותם יותר מדי?
תודה רבה לכל מי שעונה :)
נ"ב: למי שתכנן לשאול "למה לא התנדבת לצבא" ודברים כאלה, הרופאה (פסיכיאטרית) שלי אמרה שזה לא יהיה רעיון טוב שאתנדב לצבא עדיין כי לא אהיה מסוגלת לעמוד בזה ובוודאות אעשה את זה בעתיד כשארגיש שאני מסוגלת
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות