אני אסביר, היום אני נפלתי על הרצפה ובכיתי הרבה מאוד, כאילו צרחתי מכאב כי נפלתי על הברכיים שלי וזו הפעם השנייה השבוע שנפלתי על הברכיים.
זה היה ככה: כאשר עמדתי ללבוש את המכנסיים שלי, אני בטעות שמתי את הרגל בחור הלא נכון ורגל אחת הייתה בפנים, לכן אני נפלתי על הרצפה והברכיים שלי נפגעו, ומאחר שזה היה כואב אני בכיתי בקול ואמא שלי אמרה לי לא לבכות כל כך בקול רק בגלל שנפלתי על הרצפה.
מה שאני זוכרת שקרה אחר כך הוא בזמן שקמתי ובכיתי, היא אמרה לי משהו כמו: "בגלל במשקל שלך את נפלת". לפי דעתי זה לא נכון ואמרתי לה שנפלתי בגלל שהכנסתי את הרגל השנייה לחור הלא נכון בשמן שלבשתי מכנסיים ורגל אחת הייתה בפנים.
אז אמא שלי אחרה לי שזו הפעם השנייה בשבוע וזה בגלל עמוד השדרה שלי שלא יכול להחזיק את המשקל שלי (אני סובלת מהשמנת יתר), מה שממש העליב אותי כי אני יודעת שנפלתי בפעם הראשונה השבוע בגלל שהחלקתי על הרצפה אבל היא המשיכה להגיד שזה בגלל שאני שמנה בעיקרון.
אני זוכרת שאחר כך ממש נעלבתי והיא פשוט החליקה את זה כאני מגזימה ושאני עדיין בוכה בגלל שנפלתי על הרצפה בפעם השנייה השבוע. אבל אמרתי לה שזה לא בגלל זה ושהיא העליבה אותי. אולם הקטע הוא שהיא פשוט אמרה לי בטון מזלזל: "אוקי אוקי את צודקת, ואז אמרתי לה שזה לא יפה להתנהג ככה אבל אני זוכרת שהיא אמרה לי שעדיף לה לשקר מולי, ושהיא כבר שיקרה, מה שממש העליב אותי.
אני זוכרת לי לפני שהיא יצאה לסידורים היא אמרה לי משהו כמו "שלפעמים יש גבול, לא לאהבה, אבל יש גבול להתנהגות". עכשיו שאני חושבת על זה, במקרה הזה היא צודקת, יש גבול להתנהגות, לפאקינג ההתנהגות הרעה שלה.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות