היי, אני בת 21, גרה עם ההורים. לפני כשנתיים וחצי עברתי ניתוח אף. והתחרטתי עליו, כי זה לא יצא כמו שרציתי, התוצאה היא מראה די לא טיבעי, עם מגלשה באף, שלא רציתי. הייתי בטוחה שזה ייצא טיבעי וישר. ויותר מזה, אני מרגישה שאיבדתי את הזהות המוכרת שלי מול המראה כי זה שינה אותי המון ואני לא אוהבת את זה. בעקבות הניתוח עברתי משבר וזה היה די מבאס וקשה להבין שעשיתי משהו שאין לו דרך חזרה. אפשר להגיד שאפילו הייתי מדוכאת תקופה, אחרי זמן מה התאפסתי והחלטתי לחסוך כסף לניתוח חוזר ולפחות לנסות לתקן. וזה באמת מה שעשיתי. חסכתי כסף. העניין הוא, שבתקופה שהייתי במשבר ניסיתי לדבר עם ההורים שלי על האופציה לניתוח חוזר, זאת הייתה שיחה לפני הרבה זמן אבל הם תקפו אותי ואמרו שאין סיכוי ואפילו צעקו עליי.אז החלטתי שאני עושה את זה בלי לספר להם. מצאתי את המנתח הכי טוב שיכולתי למצוא בטורקיה לתיקונים וקבעתי תאריך. אבל מה שסיפרתי להורים זה שאני טסה עם חברים לחודש באירופה. כשבפועל אני הולכת לעבור ניתוח בחול לבד, בלי שהם יודעים. אני מרגישה ממש רע רק מלדמיין מה הולך לקרות. ובכלל אם זה שווה את זה, הניתוח, עם כמה שזה המנתח הכי טוב שמצאתי- זה עדיין הימור. וההורים שלי די נוקשים וקשוחים, אבל אני לא יכולה לספר להם, הם לא יבינו. ומצד שני נמאס לי לחיות ככה כבר כמעט שלוש שנים שאני שונאת להסתכל במראה ולא יכולה לחכות לנסות לתקן לפחות. אף אחד מהקרובים שלי לא יודע על זה. כל התכנון הזה נשמע משהו שיש סיכוי שהם ייסלחו לי עליו? כי אני מצפה לבלגן ממש גדול בחיים שלי אחרי זה. שלא נדבר על תקופת החלמה ותוצאות הניתוח שהם דאגות בפניי עצמם, יושב עליי גם זה שאני כל הזמן חושבת שההורים שלי עומדים לשנוא אותי ממש בקרוב ולכעוס, ולהתאכזב, והאחים שלי, החברים.. מה אתם חושבים?
סליחה על החפירה מי שקרא עד כה
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות