כל כך באלי לפרוש מהתיכון. לעשות מה שאני אוהבת וללמוד מה שאני אוהבת, להסתובב יום שלם לבד בלי דאגות או לחשוב על מתי אני צריכה לחזור כדי לסיים עוד עבודה, להתכונן לעוד מבחן שילחיץ אותי עד מוות ובסוף אחרי ההשקעה להיכשל ולחכות שיגידו לי ״לא למדת מספיק״.
התיכון, יכול להיות חוויה טובה אם יש לך חברים, זה לא שאין לי, יש לי שתי חברות שאני יכולה להיפגש איתן ולסמוך אליהן וכל השאר פשוט לא. אני לא נפגשת עם ילדים בגיל שלי בערב ואני יודעת שזה עצוב אבל זה לא כל כך חסר לי לרוב. פשוט הבנתי שהקטע בתיכון זה לא הציון אלא דווקא החוויה, עד כה טראומתי. אני יודעת שזה טיפשי לפרוש, שזה כאילו ש״ויתרתי״ שאני אאכזב את המשפחה ושיש לי פוטנציאל שלא יושם. כמה פעמים שמעתי את המילים האלה.
אני לא טיפשה. באייקיו הכוונה, כנראה שבנפש ובשכל כן.
אולי בגלל שגדלתי כמעט עם הכל, תמיד היה לי כל מה שביקשתי והבקשה היחידה ממני היא להיות מוצלחת. בקטנה, קלי קלות.
אוף אני שונאת את זה
חפירה קשה תסתדרו עם עוד זיבולים של מתבגרת
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025