אני בן 24, באופן כללי אני ילד מאוד מופנם עדיין קצת ילד גם בנפשי, להכיל או להקשיב לא הייתה לי בעיה, אבל אף פעם לא דיברתי המון וגם לא רציתי אלא אם כן זה צחוקים וקשקושים, כבר לא בקשר עם אנשים שזוכרים אותי מפעם וכמעט ולא בקשר גם עם אנשים שזוכרים אותי מהשנים האחרונות. בגיל 18 הכרתי בחורה מדהימה שגרמה לי להיפתח ולדבר ולצחוק ולהרגיש שמח אבל הקשר הזה ממש..נקרע ונפרם. אהבתי אותה כל כך השקעתי בה את רוב אם לא את כל הזמן שלי וכמה שנים טובות ניסינו להבין אחד את השניה ופגענו אחד בשניה המון ושיקרתי בשבילה והיא גם שיקרה בשבילה והיום, לא המון זמן אחרי שיצא המרצע מן השק אני עדיין אוהב אותה בכל ליבי גם אחרי עוול גדול שנעשה כלפיי וכשאני חוזר מהמילואים כל יום רביעי אני רוצה לחזור לבסיס כבר ביום חמישי. למה? לא יודע..אולי בגלל שאחי משגע אותי שאשתחרר אולי בגלל שאחותי קולנית כלפי כולם אולי בגלל שאני מעשן גראס מאחורי הגב של אבא שלי שמכור נקי מסמים אולי בגלל אמא שלי שאני רוצה לבכות עליה בלי סיבה כמו תינוק ואולי זה רק אני שמסתיר ומכחיש את הכל מאז שאני ילד קטן ממי אני בורח את מה אני מדחיק אפילו את השאלה לא ניסחתי ברור מה הסיפור איתי ? בחיים שלי לא אשב ואדבר על הבעיות שלי כי אני לא מזהה אותן ואני לא מבקש עזרה או תמיכה אין לי את הסגנון הזה. קל לי יותר לחשוב שזיכרון יוצא וזיכרון חדש נכנס וכלום לא אמיתי ולא הרבה חשוב באמת בחיים האלה כמו משפחה והמשכיות אבל נשבר לי הזין משתיהם
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות




















כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות






































2025