יש לי גניקומסטיה הגורמת לאיכות חיים ירודה וקשה, אני נגעל מעצמי ומרגיש נורא!

שלום לכולם, בחרתי לפנות לאתר הזה כי אני מאוד מעריך את המייעצים כאן, רציניים ונחמדים.
אז קוראים לי ''בדוי'', בן 13.10, עולה לכיתה ט'.
לאחרונה החלו שינויים שלא רצויים בגופי, כיאה לגיל ההתבגרות.
''גניקומסטיה'' זו קודם כל תופעה שכיחה והיא התפתחות חריגה של החזה אצל הגברים הגורמת לממדים לא שווים ולא אסתטיים, המובילה כמובן מבוכה רבה, הסתרה ואף כניסה לדיכאון במקרים קיצוניים.
יש כמה צורות ואצלי החזה עצמו הוא לא הבעיה אלא הפטמה, אשר בולטת ויוצאת החוצה.
זה לא סימטרי אצלי- צד ימין יותר בולט.
בפנים אפשר להרגיש סוג של גוש.
בנוסף לבעיה האסתטית זה כואב למגע.
יש כמה דרכי טיפול כמו להמתין ועד סוף גיל ההתבגרות זה כבר אמור להסתדר, או לפנות לניתוח ולהסיר את הרקמה, ואני משער שעוד כמה דברים.
בחודש האחרון זה החל קצת יותר להתפתח.
את האופציה לניתוח כרגע אני שולל כי זה הרבה כסף והרגע חזרתי מטיול חו''ל וקיבלתי פלאפון חדש, בנוסף לא נראה לי שאפשר בגיל הזה.

זה לא נעים לי בעין, זה מציק, זה מביך ואני פשוט אדם אחר ללא זה.

------------------------------

עכשיו לקטע האישי-
אני לא מרגיש בנוח ללכת למקום בו צריכים לשים בגד ים כמו ים ובריכה, הייתי כל כך פתוח בעניין הזה לפני שהבעיה צצה והיום אני רק מחפש תירוצים וחרד שיזמינו אותי פתאום.
הידידה הכי טובה שלי שאפשר גם לקרוא לה חברה, הזמינה אותי, אותי ולא אחרים למסיבה כזאת עם בריכה קטנה ומגלשת מים והייתי צריך לעמוד לה מול הפרצוף ולהמציא למה אני לא יכול לבוא, למרות שבתוך תוכי הכי הייתי רוצה בעולם.
בדרך הביתה פשוט בכיתי בעקבות כמה שאני סובל עם זה.

יש לי בגדים יפים בארון אבל כמעט בכולם זה בולט, לכן אני משתמש בערך רק בארבע חולצות וכשהן בכביסה אני בבעיה.
תאמינו לי שאני לא היחיד שביקורתי בנוגע לכך, זה מוריד את כל הביטחון שהיה לגבר לרצפה. שמעתי על כאלה שהולכים רק עם חולצות של ראפרים כדי להסתיר, כאלה שלא פגשו ים כבר מעל ל4 שנים וכו'.
נמאס לי כבר לחוש בכל המבטים שנועצים בי לכן כשסתם מזמינים אותי להיפגש קודם אני צריך לשאול את עצמי: ''האם מתאים לי עכשיו לסבול מבטים? לחשוש שמישהו חסר טקט יתחיל להעיר לי? האם יש לי חולצה זמינה שדי מסתירה?''
אז אני פשוט חוסך את כל זה ומוותר, זה כבר פגע לי בחיי החברה ואני מפחד שגם בלימודים, ניתקתי את כל הקשרים שלי עם חבריי.
הייתי צריך לשמוע מאימא שלי ''למה אתה כל הזמן הולך עם הבגדי מזבלה האלו, ורק עם שחור? יש לך כל כך הרבה בגדים יפים בארון!''
בנוסף לכל זה, במהלך הבית ספר הסתרתי את עצמי גם בימים החמים בשכבות עבות, וגם שם הייתי צריך להיות מודאג משיעורי ספורט, מהזעה, מחום יתר על המידה.. פשוט נמאס כבר, התפללתי ליום קריר כדי להיראות פחות מגוחך.

נכון שאפשר פשוט לבחור לא להתייחס ולחיות כרגיל אבל תאמינו לי שזה קשה, מי שחווה את זה יבין.
הגעתי למצב שאני נגעל מעצמי ורוצה לחתוך את האזור אבל זה דבר רציני, רקמה, לא סתם.
כיום אני פשוט מסתגר בגלל זה, ואני לא רוצה לדעת לאיזה מצב זה יגיע אם כעת זה רק גודל, ובטח שלא רצה לדעת מה יהיה בבית הספר.
כל כך הייתי רוצה לבוא חופשי.. בעל ביטחון.. לצאת, אני סובל.
יש כאלו שהתאבדו בגלל זה אבל אני לא חושב על הכיוון הזה בכלל.
אני צריך להרגיש לא בנוח כשאני עם חולצה, כי כשאני הולך אפשר לשים לב לתזוזות באזור ועוד כמה דברים.

עשיתי את הצעד הראשון- לשתף את אימא.
היה לי מאוד קשה ובכיתי כל השיחה.
החלק הכי קשה היה לחשוף את זה בפניה.
היא הבינה אותי ושמחה ששיתפתי אותה, קובעת תור לרופא..
סביר להניח שאצטרך להתמודד עם זה ולהניח שזה יתאזן עד סוף גיל ההתבגרות.
אבל על פי מי שסיפרתי אני לא יכול אפילו שבוע- שבועיים.

בסוף כיתה ח' כבר הבנתי שחם מדיי ומגוחך להסתובב עם סווטשירט, החלטתי להוריד אותו ופשוט לא לקום מהכיסא כי בישיבה עוד אפשר להסתיר, כל הזמן העיניים של הילדים היו עליי, הרגשתי חשוף מדיי, פחדתי שיקרה משהו כמו שהמורה תקרא לי ואצטרך לקום.

אני משדר החוצה שהכול בסדר ושאין שום דבר, אבל בפנים מתפרק.
עם פיג'מה אני לא יכול להסתובב בבית, אז שמתי על עצמי שמיכה כי היה פרק זמן שהייתי חייב לעשות משהו, לפני ששיתפתי את אימא כולם נורא חשדו כזה והעירו לי ''למה אתה כל היום מסתובב עם שמיכה?''
לכן אני נמנע ממקלחות מוקדמות, עוד דבר מעיק.

אני לא יודע מה יכול לקרות, יכול לקרות שתוך חצי שנה זה יסתדר ואפילו הרקמה הזו תיהפך לרקמת שריר, יכול להיות שזה לא יסתדר בכלל ואני אהיה חייב ניתוח.
אני רוצה להיות האדם האחר שהייתי לפני זה, מאושר, זורם, קליל, חופשי...

כמו שאמרתי, כן, אפשר לבחור לא להתייחס לזה בכלל ולחיות כרגיל אבל מספיק הערה אחת קטנה וכל הביטחון שוב צונח למטה, כי זה לא סתם שמועה או סתם הערה שקרית, זה נמצא עליי, זה רודף אחריי גם בחלומות, זה מעיק לי על הנשמה.
כל חולצה שאני שם, לא צמודה לגוף, כאילו החולצה מורמת כבר מהחזה.

עוד נקודה חשובה- בעקבות הדבר הזה כבר לא אכפת מכלום, כי גם אם אהיה הכי רזה עם אחוז שומן מאוד נמוך, זה יהיה קיים, וגם אם אהיה בודי-בילדר.
שלא אכפת מכלום, אני פשוט אוכל חופשי, טוחן חצי מקרר בלילה אחד, מרוב ייאוש, כי גם אם אשמור על הגזרה והמשקל שום דבר לא ישתנה.

כמובן שלא נעים לראות את כל החברים שלי או הבנים בשכבה, כבר עם גוף טוב, חם להם שנייה אז הם מורידים חולצה, חופשיים, קלים, ורק אני מוגבל בכל כיוון.

אני אובד עצות, אני מרגיש כרגע נורא, תוכלו קצת לעזור לי? לייעץ לי? להנחות אותי?
לתת לי קצת ידע בנושאי הטיפול?
תודה רבה לעוזרים, אני מקווה שתיקחו ברצינות..
''בדוי''.